<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ג.</h2>
בתחילת ב"ב מסקינן מתוך המשנה והגמרא דחצר השותפין שיש בה דין חלוקה [או שחלקוה ברצונם אף על פי שאין בה דין חלוקה] יש לכל אחד ואחד מהם לכוף את חבירו לבנות את הכותל באמצע כדי שלא יראה חבירו כשישמש בחלקו שהלכה היא כאותו לשון שאומר שהיזק ראייה שמיה היזק (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ב הי"ד) כי כל הראיות שמביא התלמוד סייעתא ללשון זה הם קושיות ללשון ראשון ועל תירוצים דחוקים אין לסמוך (ב' א' תד"ה סברוה). ואין לו חזקה בחצר אלא אע"פ שעמדה כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה (המשך לשון הרמב"ם שם). רוחב מקום הכותל צריך שיהא משל שניהם, וכמה יהיה רחבו הכל כמנהג המדינה ואפילו נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים (ובקוצים) [ובהוצים] ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל בו ויראה את חבירו, כמה גובה של כותל אין פחות מארבע אמות (ע"פ רמב"ם שם הל' ט"ו—ט"ז). וכן בגינה כופיהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוה עשרה טפחים, אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו מבקעת חבירו אלא במקום שנהגו, רצה להבדיל בקעתו מבקעת חבירו כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ [כדי] להודיעו שהכותל שלו לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו, ואם עשו מדעת שניהם בונין הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם (רמב"ם שם הט"ז עי' ראב"ד ומ"מ). מקום שנהגו לבנות הכתלים המבדילין בחצרות או בגנות באבנים שאינם גזית, לפי שלא נסתתו נקרא גויל, זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים, בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה, בכפיסים, והם חצי לבנה זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים, בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה, וכל השיעורין האלו עובי הכותל עם הסיד, והואיל ומקום הכותל משל שניהם אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ואפילו נפל לרשות אחד מהם או שפינה אחד מהם את כל האבנים לרשותו וטען שמכר לו חבירו חלקו או נתנו לו במתנה אינו נאמן אלא הרי הן ברשות שניהם עד שיביא ראייה (ע"פ רמב"ם שם הי"ח).
כללו של דבר כל שיש ביניהם שותפות בקרקע וביקש אחד מן השותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו אם יש באותה קרקע דין חלוקה כופה שאר השותפין וחולקין עמו ואם אין בה דין חלוקה אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק וכן הדין במטלטלין, בד"א כשאין אחד מהן מכיר חלקו במקום שהן שותפין בו אלא על ידי כולן משתמשין בכל המקום אבל אם היה כל אחד ואחד מכיר [את] חלקו אע"פ שאין בה דין חלוקה כופה כל אחד מהם את חברו להבדיל בין חלקו לחלק חברו (רמב"ם שכנים פ"א ה"א, ע"ש ובש"נ שבמהדורת פרנקל).
יש דברים הרבה שאין צריכין קניין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר עבדו או המגרש את אשתו או העושה שליח או המוסר מודעא או המבטל מודעא או המוחל לחבירו חוב ופקדון וכן כל כיוצא בדברים אלו (רמב"ם מכירה פ"ה הי"א). אבל בפשרה צריכה קניין כמו שפוסק בפ"ק דסנהדרין (ו' א'). הדברים שאין בהם ממש אין הקניין מועיל בהם כלום כיצד, הרי שכתוב בשטר קנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שישתתפו שניהם באומנות או שיחלקו חצר שביניהם על כיוצא בזה אומר בפ"ק דב"ב (ג' א') שקניין דברים בעלמא הוא שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע (ע"פ רמב"ם שם הי"ד).
<h2>דף ד.</h2>
דבר הידוע לשני שותפין אע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות ואינו יכול לטעון שלקחו הימנו או שנתן לו במתנה ונאמר לאחר המוציא מחבירו עליו הראיה אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שהמחזיק בו יביא ראיה (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ה ה"ח) כדאיתא בתחילת ב"ב.
<h2>דף ה.</h2>
שנינו בפ"ק, כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל יש לכל אחד ואחד משניהם לכוף את חברו לבנותו עד גובה ארבע אמות כדי שלא יראו זה את זה אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו, רצה האחד להגביה הכותל יתר על ארבע אמות אם בא חבירו ובנה כותל אחר כנגד גובה הכותל שביניהם מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שכנגד כותלו שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בו (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ג ה"א). אחד מן השותפין שבנה הכותל שמבדיל בינו ובין חברו [עד] ארבע אמות ותבע את חברו ליתן חלקו בהוצאה ואמר נתתי את חלקי הרי זה בחזקה שנתן ונשבע היסת שנתן ונפטר עד שיביא התובע ראייה שלא נתן, אבל אם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאת שאר הגובה שהוסיף על ארבע אמות מפני שבנה כותל אחר כנגדו ואמר נתתי אינו נאמן אלא חברו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעים ונוטלים עד שיביא זה ראייה שנתן לו (רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף ו.</h2>
הרוצה להוציא צנור על חצר חברו כדי שיקלחו שם המים בעל החצר מעכב עליו ואם לא מיחה בו הרי החזיק בו בעל הצנור, רצה אחר כך בעל הגג לסתום הצנור בעל החצר מעכב עליו שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חברו כך החזיק בעל החצר שיהו מימי גגו של חברו באין אצל(ו ו)רשותו (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ח ה"ה). בפרק קמא (ו' א') מסיק, מי שהוריד מי גגו על חצר חברו ולא מיחה בו והחזיק בדבר זה אם היו המים מנטפים ורצה לקבצן למקום אחד ולעשות צנור עושה וכן להיפך אם היה שם צנור והחזירן מנטפין עושה, ואפילו לכסות ביתו בצריף של ערבה שהטיפין יורדות דקות רבות זו אצל זו (רש"י ד"ה אבל) ומזיק יותר לחצר הרשות בידו (עי' רמב"ם שם ה"ו ומ"מ).
<h2>דף ו:</h2>
כותל שבין שתי חצרות אם היה כולו של ראובן אין שמעון יכול להשתמש בו, חפר שמעון בכותל והכניס בו קורה אחת ושתק ראובן ולא מיחה בו החזיק במקום הקורה, אפילו היתה קטנה ורצה שמעון להחליפה בקורה גדולה ועבה מחליף, הייתה הקורה סוכת עראי, כל שלשים יום לא החזיק שהרי אומר חברו זה צריך לצל ובימים מועטים יטלנו (רש"י ד"ה לא), יתר מכאן החזיק, ואם סוכת החג [היא] כל שבעת ימי החג לא החזיק לאחר שביעי החזיק ואם חיבר ראש הקורה בכותל בטיט מיד החזיק והוא שיביא ראייה שראובן ראה ולא מיחה או סייע עמו (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ח ה"ז ע"ש ובמ"מ). מי שהחזיק בכותל זה בקורה אחת אינו יכול להביא [בה] קורה שניה שהרי לא מחל אלא אחת, במה דברים אמורים כשהודה שאין הכותל שלו אלא חבירו מחל לו על הכנסת קורה זו אבל אם טען הכותל הזה שותף אני בה הואיל ונשתמש בו בקורה אחת נאמן ומשתמש בכולן אחר שישבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל (רמב"ם שם ה"ח).
<h2>דף ז.</h2>
בפ"ק מסקינן, מי שהיה לו חלונות למטה בכותלו ובא חבירו לבנות בפניהם ואמר לו אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלה הרי זה מעכב עליו ואומר בעת אשר תפתח החלונות תרעיד את הכותל ותקלקל אותו, ואפילו אומר לו אני אסתור כל הכותל ואבנה לך חדש ואעשה לך בו חלונות למעלה ואשכור לך בית דירה שתדור בו עד שאבנה יכול לעכב עליו ואומר לו אין אני רוצה שאטרח ממקום למקום, לפיכך אם לא היה שם טורח (גדול) [כלל] ואינו צריך ליפנות אינו יכול לעכב עליו וכופין אותו שיהיה חבירו סותם חלון זה שלמטה ועושה לו חלון מלמעלה שזו מדת סדום, כללו של דבר כל דבר שזה נהנה בו וחברו אינו מפסיד ואינו חסר כלום כופין עליו, אבל בעל החלון שרצה לשנות מקום חלונו בין מלמעלה בין מלמטה אפילו היתה גדולה ואמר אפתח אחרת קטנה ואסתור זו בעל החצר יכול לעכב עליו וכן אינו יכול להרחיב בחלון כל שהו (רמב"ם שכנים פ"ז הל' ח'—ט').
<h2>דף ז:</h2>
הלכה כשמואל שאומר שם (ק"ז א') ובפ"ק, האחים שחלקו הרי הן כלקוחות זה מזה ואין להם דרך זה על זה, ולא סולמות זה על זה, פירש רבינו יצחק (תד"ה ולא) שלקח זה בית וזה עלייה אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה לעלות לעלייתו, ולא חלונות זה על זה, לערער על סתימת האורה (רש"י), ומה שאמרנו (כ"ב ב') שצריך להרחיק מכנגדו כדי שלא יאפיל מדבר באדם אחר, וגם שהחזיק באורה ג' שנים (ע"פ רש"י ז' א' ד"ה בדנפשאי) ולא אמת המים זה על זה שכיון שחלקו לא נשאר לאחד מהן זכות בחלק חבירו (ע"פ לשון רמב"ם שכנים פ"ב הי"ב ע"ש), שכל המוכר בעין יפה מוכר (ז' ב' תד"ה אין). והוא הדין בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו לא נשאר לאחד מהן זכות בחלק חברו, ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם את החלונות (לשון רמב"ם שם סוף הי"ב ע"ש ומ"מ וכס"מ) אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או משני אחים אין לאחד מהם להפסיק אמת המים ולא לשנות דבר מן הניזקין שהחזיקו בהן המוכרין (רמב"ם שם הי"ג). ומדקדק ר"ת מאחר דלקוחות הן מחזירין זה לזה ביובל והלכה היא שאין ברירה.
חצר השותפין כל אחד מהם כופה את חברו לעשות לה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או הדברים שהמדינה נהגו לעשותן (רמב"ם שכנים פ"ה ה"א). ובפ"ג (נ"ז ב') מסקינן באחד מן השותפין שביקש להעמיד בחצר בהמה או ריחים או לגדל בה תרנגולין חברו מעכב עליו וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשות בחצריהם בכולן השותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבוסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר (רמב"ם שם ה"ג). אמרינן בירושלמי דפ"ק דב"ב, אחד חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש כל בני מבוי מעכבין זה על זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש במבואות (לשון רמב"ם שם ה"ד).
תניא בתוספתא דסוף ב"מ (פי"א הי"ב ע"ש), כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה לקרות מן הצבור (רמב"ם שכנים פ"ו ה"א). עוד שם בתוספתא (ה"ט) מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר [כל ה]דברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי באותה העיר עמהם משעבדים אותו על הכל (רמב"ם שם ה"ג). מסקינן בפ"ק (ב"ב ז' ב') לפי שני הלשונות, כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קריבות הבתים מן החומה וכל הסמוך לחומה נותן יותר (לשון רמב"ם שם ה"ד). וגם לפי שבח ממון כך פוסק ר"ת (תד"ה לפי) בשני הלשונות כי העשירים הרחוקים יפרעו יותר מן העניים הקרובים. וכל הדר בעיר י"ב חדש או שקנה שם בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה והדלתות [והשערים] ושכר הפרשים השומרים את העיר ואת המדינה וכל כיוצא באלו דברים ששומרים את העיר (רמב"ם שם ה"ה ע"ש). גרסינן בפרק חזקת הבתים (נ"ה א' ורשב"ם) אדם בטל ונקרא בתלמוד פדרכת מסייע בעול בני העיר אם הצילוהו בני העיר אע"פ שאין מרויח כלום, ומתוך פירוש ר"ח משמע שאין מסייע בני העיר כמו שהרויחוהו אלא קצת מסייעם, אבל אם שכחוהו גבאי המלך לכותבו באנדסיקי שלהם סייעתא דשמיא הוא. כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומין חוץ מן התלמידי חכמים שאין התלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה משמרתן אבל לתיקון [ה]דרכים והרחובות אפילו מן החכמים ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהם שאין ראוי לתלמיד חכם להתבזות בפני עם הארץ (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה גובין אפילו מן היתומים שזו זכות להם כדי שישקו [ממנו] שדותיהם וכרמיהם לפיכך אם אירע להם דבר ולא באו מים הואיל ולא נהנו היתומים מחזירין להם כל מה שנלקח מהן וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ז).
<h2>דף יא.</h2>
שנינו בפ"ק (דב"ב י"א א') איזהו דין חלוקה כל שאילו יחלק לפי השותפין ויגיע לפחות שבהן חלק ששם הכל קרוי עליו אבל אין שם הכל קרוי על החלק אין בה דין חלוקה, כיצד כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אינה קרויה חצר (רמב"ם שכנים פ"א ה"ד). בפ"ק דסוכה (ג' ב') מוכיח מכאן דבית שאין בו ארבע אמות לכל אחד אין חולקים אותו כמו בחצר, ואומר רבינו יצחק ב"ר אברהם דווקא בית הבנוי אבל אין אדם טורח לבנות בית בפחות מארבע אמות על שש כדתנן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ח ב') המוכר מקום לחברו לבנות לו בית נותן לו ארבע אמות על שש, וכל שדה שאין בה כדי זריעה תשעה קבין אינה קרוייה שדה, וכל גינה שאין בה כדי זריעה חצי קב אינה קרוייה גינה וכל פרדס שאין בו כדי זריעה שלשה קבין אין קרוי פרדס, לפיכך אין חולקין [את] החצר עד שיהא בה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לכל אחד [ואחד] ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לכל אחד ולא את הפרדס עד שיהא בו ג' קבין לכל אחד, במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בבבל וכיוצא בה יש חלוקין אחרים כדמפרש התם (י"ב א'), בשדה כדי שיהא בה כדי חרישת יום לזה וכדי חרישת יום לזה, ושדה שמשקין אותה בדלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה, כך כתב רבינו משה (שם). ורבינו שלמה פירש (שם ד"ה דוולא) בחלוקת בור. אין חולקין לא את הטרקלין ולא את השובך ולא את בית הבד ולא את המרחץ ולא את הטלית עד שיהא בכל אחד מהן חלק כדי לזה וכדי לזה אלא מעלין אותן בדמים ויש לומר לחברו או מכור לי או קנה ממני (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). חצרות הכפרים שכל אחד ואחד בונה לו בית ונמצא[ת] החצר שבין הבתים משותפת לכל בני הבתים הרי יש לכל פתח ופתח ארבע אמות לפניו ברוחב כל הפתח והנשאר מן החצר אם יש בה ארבע אמות על ארבע אמות לכל שותף ושותף חולקין אותה ואם לאו אין חולקין אותה (רמב"ם שכנים פ"ב ה"א). ובית שאין לו ארבע אמות על ארבע אמות אין לו ארבע אמות בחצר (רמב"ם שם ה"ח) כדמסיק בפרק קמא דסוכה (ג' ב').
השותפין שרצו לחלוק בדברים שאין בהם דין חלוקה אע"פ שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אף על פי שרצו לא יחלוקו, בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ב ה"ט). מקום שאין בו דין חלוקה שרצו השותפין לחלקו אע"פ שקנו מידם שרצו לחלקו כל אחד מהם יכול לחזור בו שזה קניין דברים הוא, אבל אם בירר זה לעצמו חלק מזרחי וזה בירר חלק מערבי וקנו מידם (ע"פ לשון רש"י ג' א' ד"ה ברוחות) אינם יכולין לחזור בו (עי' רמב"ם שם ה"י). וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידו אין אחד מהם יכול לחזור בחברו (רמב"ם שם). בפרק בית כור (שם ק"ו ב') תניא רבי יוסי אומר, האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה הגורל קנו כולם, בהנאה שנעשית להם ששמעו זה לזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד [מהם] והקנה לחברו (רמב"ם שם הי"א).
<h2>דף יא:</h2>
מי שביקש לפתוח לו פתח במבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך, ואם היה [מבוי] מפולש פותח כל פתח שירצה לכתחילה, היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש הרי הוא פותחו בכל עת שירצה ואם פירץ [את] פצימיו בני מבוי מעכבין עליו (רמב"ם שכנים פ"ה הל' י"ד—ט"ו).
<h2>דף יב:</h2>
בפ"ק מסקינן, האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע חולקין לפי המדה בלבד ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחרת שלי ויהיה הכל שדה אחת שומעין לו וכופין חבירו על זה שעכוב [ב]דבר זה מדת סדום הוא, אבל אם יש שם מקום טוב ומקום רע אין חולקין אלא בגורל (ע"פ רמב"ם שכנים פי"ב ה"א ובמ"מ). הבכור שחלק נוטל שני חלקים שלו כאחד, שנאמר פי שנים הוקשו יחד (ב"ב קכ"ד א'), אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל אם עלו ממקום אחד עלו ואם עלו בשני מקומות עלו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף יג:</h2>
אמר אמימר הילכתא כי אחד מן השותפין שאמר לחברו במקום שאין [בה] דין חלוקה או בדבר שאי אפשר ליחלק כגון שפחה או כלי גוד או אגוד, פירוש מסור לי חלקך בכך ובכך או קנה ממני חלקי בשער הזה פוסק שם שהדין עמו וכופין את הנתבע למכור חלקו או לקנות ממנו (ע"פ לשון רמב"ם שכנים פ"א ה"ב). ופוסק רבינו יצחק (י"ג א' תד"ה אית) דאפילו בדמים יקרים יותר משויין הרבה יכול לומר כך, וכן מוכיח קצת לשון מעלין אותו בדמים. אבל אם אין התובע רוצה לקנות ממנו או לא ימצא במה יקנה אין יכול לכוף [את] חברו לקנות ממנו אפילו בשער הזול שהרי יכול לומר חברו אין רצוני לקנות אלא למכור (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף יז.</h2>
בפרק שני, לא יחפור אדם בור או שיח או מערה ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת המים לשרות בה בגדים לכבס בצד כותל בורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו שלשה טפחים ויסוד בסיד לכותל בור זה או מקוה מים זה [כנגד זה] כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותלו של חברו (עי' רמב"ם שכנים פ"ט ה"א). מרחיקין את הגפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותל[ו] של חברו שלשה טפחים או סד בסיד (רמב"ם שם ה"ב), כן מוכיח שם (י"ט א') דאו סד בסיד תנן בזו הבבא (י"ז א' תד"ה וסד). מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים (המשך לשון הרמב"ם שם). ומרחיקין את הרחים מן הכותל, שלשה טפחים מן הרחיים התחתונה שהן ארבעה מן העליונה כדי שלא יתנענע הכותל על ידי כן (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש). ומרחיקין [את] התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהן ארבע משפתו כדי שלא יחם הכותל (שם ה"ד). לא ישתין אדם מים בצד כותל[ו] של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים, במה דברים אמורים בכותל לבנים אבל בכותל של אבנים ירחיק טפח ואם היו האבנים צחיח סלע משתין בצדו בלא הרחקה (רמב"ם שם ה"ו).
כל ההרחקות האמורות בפרק לא יחפור אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע אותו מיד או שאמר [לו] לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה שכל המחזיק בנזק זכה בו, בד"א שיש חזקה לנזקין בשאר נזקין אבל הזיק בארבעה נזקין ואלו הם העשן וריח בית הכסא [ו]מלאכה שמעלה אבק ומלאכה שמנדנדת חצר חבירו עד שמכח ההכאה נדנד כסוי שעל גבי חבית שכל אחד מאלו הרי הוא כמזיק בחציו ועל המזיק להרחיק [את] עצמו בארבעה נזקין אלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק, וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה (ע"פ רמב"ם שכנים פי"א ה"ד וע"פ הל' א' ג' שם). מפרש בירושלמי (ב"ב דף ד' ב') לא אסרו אלא בעשן תדיר. ומפרש ר"ת בעשן כבשן (ב"ב כ"ג א' תד"ה בקוטרא ע"ש). ופירש"י (שם) דווקא בבית הכסא שעל גבי קרקע. ולמה שנו נזקין אלו יותר משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזקין אלו וחזקתו שאינו מוחל שהזיקו היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקין אלו אינו יכול לחזור בו (המשך לשון הרמב"ם שם סה"ד) שכן משמע הלשון שאומר שם אין חזקה לנזקין הא ראייה יש שטר או קניין כדמסקינן בפרק חזקת הבתים על דברים אחרים (שם תד"ה אין). הורו הגאונים שבני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהם אומן ולא מיחו אע"פ שראו העם נכנסין ויוצאין לקנות ממנו ושתקו בדבר יכולין לחזור ולעכב ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שזה היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק (ע"פ רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף יח:</h2>
פסק ר"ת בריש פרק לא יחפור דאפילו בגירי דידיה כגון רחים ותנור אם סמך בהיתר אין צריך להרחיק ולרבנן נמי דאמרי על המזיק להרחיק [את] עצמו אינו נקרא מזיק אלא אם כן יש שם דבר הניזק ולא אסר שם רבא לסמוך בצד המצר אלא דווקא בור דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפיא ליה לארעא (תד"ה וסבר) ולא יוכל לחפור בור אחר שם תחתיו (ע"פ תו' י"ז א' ד"ה לא) דבשדה העשויה לבורות מדבר שם. ומה שאומר שם (כ"ה ב' ותד"ה עני ע"ש) גבי פפי יונאה שהכותשים בבית הבד הוצרכו להרחיק מפני שהיו מנדנדין האפדנא שנבנית אחר כך לשם אותה מכתשת כלי המטלטלין היה ולא החזיק בקביעות בקרקע.
<h2>דף כא.</h2>
אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גוים בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך מנכנסים ויוצאים, וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לגרדי ולא לרופא ולא לאומן ולא לסופר יהודי שכותב השטרות וכן פירש ר"ח ולא למלמדי תינוקות של גוים, חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינם יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מפני קול הפטיש או [מ]קול הריחים שהרי החזיק לעשות כן, וכן יש לו ללמד תינוקות של בני ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול תינוקות של בית רבן (רמב"ם שכנים פ"ו הל' י"א—י"ב).
המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק הלוקח מאותה שדה שהרי היא ואחרות קנה כאחד, וכן המוכר לבעלים ראשונים או הלוקח מן הגוי אין בו דין בעל המצר (רמב"ם שכנים פי"ב ה"ו). ובפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד א' וכ"ה בב"מ ק"ח ב') אומר שהמוכר לגוי משמתין אותו עד שיקבל כל האונס שיבא מן הגוי או עד שינהיג הגוי עם בן המצר שלו בדיני ישראל משלם (ע"פ רמב"ם שם ה"ז) כמו המוכר. אומר רבינו יצחק שלשם מדבר שישראל חבירו רוצה לקנות אותו קרקע אבל אם אין ישראל רוצה לקנותו מותר למכור ולהשכיר כדגרסינן בפרק שני דב"ב (כ"א א' ותד"ה ולא) מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר.
<h2>דף כא:</h2>
בפרק שני מסקינן לרבנן וכן פוסק רב הונא בריה דרב יהושע ודלא כרב הונא שחולק עליו שהרי דבריו כיחידאה, כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות, היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיה שם מרחץ או חנות או ריחים ובא חבירו ועשה אחרת כנגדו אינו יכול למונעו ולומר לו אתה פוסק את חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות אבל גר הבא ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנות של זה או מרחץ בצד מרחץ של זה יש להם למונעו ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למונעו (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ו ה"ח). רוכלין המחזירין בעיירות אין בני העיירות יכולין לעכבן שהרי תקנת עזרא [היא] שיהיו מחזירין כדי שיהא הבשמים מצויין לבנות ישראל כדמפרש במרובה (ב"ק פ"ב א'), אבל אינן קובעין מקום ויושבין בו אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא קובע בכל מקום שירצה, הסוחרים המביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבין עליהם ואם מוכרים ביום השוק בלבד אין מונעים אותם והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים אפילו ביום השוק ואם יש להם מלוה בעיר מוכרין כדי פרנסתם ואפילו בלא יום השוק עד שיפרעו את חובם וילכו להם (ע"פ רמב"ם שם הל' ט'—י'). מכאן פוסק רבינו יצחק שאם בני העיר יש להם שוק או יריד אין יכולין לעכב בני עיר אחרת מלבא ולהלוות בעירם ולעשות שם סחורתם כיון דהויא יומא דשוקא (עי' ב"ב כ"ב א' תד"ה מעלמא). ועוד למדנו שאם רצו לכוף אדם שלא יעמוד בישובם אין יכולין לכוף אותו אדם שיצא עד שיפרעו לו כל חובותיו וירויח שם שיעור חיותו.
<h2>דף כב.</h2>
מי שהיתה לו חלון בכותלו והחזיק באורה זו שלש שנים אם בא חבירו לבנות לו כותל כנגד [ה]חלון צריך להרחיק [את] הכותל מכנגד החלון ארבע אמות [כדי] שלא יהא מאפיל (ב"ב כ"ב א'—ב' ורש"י ד"ה והחלונות) אפילו לא בנה הכותל כנגדו ממש אלא מן הצד שיש מקום דישה כנגד החלונות, שאם לא היה [שם] מקום דישה [כנגד החלונות] אמר הספר שצריך להרחיק ארבע אמות שצריך דוושא על הקרקע שלא ימוטו הכתלים, ואם בא לעשותו גבוה יותר מן החלון צריך שיגביהנו ארבע אמות כדי שלא יביט בחלון, ואם בא לעשותו למטה מן החלון צריך להשפילו למטה מן החלון ארבע אמות כדי שלא יעמוד על ראש הכותל וישקיף בחלון. בנה כותל בצד החלון צריך להרחיק מן החלון כמלא רוחב חלון מלבד אלו ההרחקות. בנה שני כתלים משני צידי החלון צריך להיות ביניהם רוחב ארבע אמות והחלון באמצע הארבע אמות (רמב"ם שכנים פ"ז ה"ה).
<h2>דף כג.</h2>
מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או שהעביר אמת המים או לא הרחיק מה שראוי להרחיק והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית או הכרת הנזק ושתקת ולא מחית בי והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאומר כשראיתי מחיתי בך ואתה אמרת עתה ארחיק אסתור [בד"ר: ואסתום] והיית מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לא הביא ישבע המזיק שבועת היסת ויפטר, החזיק בנזק שאין לו חזקה כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהן וטען המזיק שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה שקנה מידו ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנה מידו על כך ויסלק זה היזקו (רמב"ם שכנים פי"א הל' ו'—ז').
<h2>דף כה.</h2>
מסקינן בפרק אחרון דב"מ (קי"ז א'), בעל העלייה שהיה שופך מים והן יורדין על הדר בבית למטה אם היתה שם מעזיבה שהמים מתעכבים שם בעת שפיכה ואחר שיפסוק לשפוך יתבלעו המים וירדו וינטפו על התחתון צריך התחתון לתקן ולהרחיק עצמו מן הנזק (ע"פ רמב"ם שכנים פ"י ה"ו) שהלכה כרבי יוסי שאומר (ב"ב כ"ה א') גבי משרה וירק וחרדל ודבורים וכיוצא בהן שעל הניזק להרחיק [את] עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחברו מאליו (ע"פ ה"ה שם). ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו המים מיד הרי זה כמזיק בחציו והעליון מתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה (המשך לשון הרמב"ם שם ה"ו). וכן כל ההרחקות האמורות למעלה אם לא הרחיקן הרי זה כמו שהזיק בחציו (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). וכן פסק ר"ח מדקאמר גבי מרחיקין את הסולם מן השובך (שם כ"ב ב' ותד"ה לימא) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי מכלל דשאר הרחקות דמתניתין כרבי יוסי דמודה רבי יוסי בגירי דידיה. ורש"י פירש (שם) דהוא הדין שיש הרבה דלא כרבי יוסי אלא בזו מסתפק. ודברי ר"ח עיקר שהן קבלת הגאונים.
<h2>דף כט:</h2>
בב"ב בפרק חזקת הבתים אמרינן המוכר צחיח סלע לחבירו שאין שם לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה הרי החזקה שקונה אותה בה בשטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש (ע"פ רמב"ם מכירה פ"א הט"ו). המוכר קרקע לחבירו ונכנס בה [ה]לוקח וזרעה או נרה או שאסף את פירות האילן וכל כיוצא בדברים האלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהם יכול לחזור בו, וכן, אמר רבא, אם אסף המוכר סל [של] פירות ונתן ללוקח קנה הלוקח מיד שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זה קניין גמור ונעשו פירותיה שלו (ע"פ רמב"ם שם הט"ז ע"ש) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ל"ה ב' וע"ש בתד"ה ואי).
<h2>דף לד:</h2>
בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ד ב') וכן במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי (צ"ד א'), שני שטרות שזמנן כתוב ליום אחד והם כתובים על שדה אחת בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרכן לכתוב שעות הלכה כשמואל בדיני שאומר הרי הדבר מסור לדיינין כל מי שדעתו נוטה להעמיד שדה בידו יעמידו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ה ה"ו) וזה נקרא שודא דדיינא לדברי רבינו שלמה. אבל בירושלמי (כתובות דף נ"ט ב') מפרש שודא שוחדא דדייני איזו שירצו בית דין להחליט מחליטין, ובפרק קמא דגיטין (י"ד ב') מוכיח דשודא שייכא אף במטלטלין גבי שליח (ע"פ ב"ב ל"ה, א' תד"ה שודא ע"ש). בד"א בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זה בשטר זה שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה אבל אם היה בכל שטר מהן קניין כל שקדם לו הקניין זכה וישאלו [ה]עדים, וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון (רמב"ם שם ה"ז). אומר רבינו יעקב בד"א בשטר מכר או מתנה אבל שטר חוב דברי הכל חולקין שהרי שנינו בכתובות (צ"ג ב') היו כולם יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה והטעם הוא מפני שאין השיעבוד מתחיל אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר שהוא מתחיל שזהו ממחרת יום הנכתב שביום שנכתב אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל או בבקר או בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום זכה (שם תד"ה שני).
<h2>דף לה:</h2>
הגוי אינו קונה בחזקה אלא בשטר והוא שקונה עם נתינת הכסף, וישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואינו קונה אלא בשטר (ע"פ רמב"ם מכירה פ"א הי"ז).
<h2>דף מ:</h2>
בפרק חזקת הבתים אמרינן, הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהא גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום שזה מערים הוא כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ה ה"א) לזה, לפיכך כל שטר מתנה שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אינה מתנה לפי שאינה גלויה ומפורסמת וכיוצא בעניינים אלו חוששין [לה] שמא מתנה מסותרת היא כרב אשי דאמר (מ"א א') סתמא חיישינן ולא זכה המקבל (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). מעשה באחד שרצה לישא אשה ואמרה לו איני נישאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי מתנה ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה ובא מעשה לפני (רבי) [רבא] ואמר לא הבן קנה ולא האשה קנתה שהרי לא מרצונו כתב לה ואנוס ביצרו היה שהרי גילה דעתו במתנה [ה]ראשונה אע"פ שהיא בטילה מפני שהיא מסותרת וכן כל כיוצא בעניינים אלו (ע"פ רמב"ם שם ה"ה).
<h2>דף מא.</h2>
פסק רב היי גאון (הו"ד ברי"ף ב"ב דף כ"א ב') כי שכיב מרע שאמר אל תגלו מתנה זו ואל תודיעוה אלא לאחר מותו הרי זו מתנה קיימת ואינה מתנה מסותרת שבעת שהקנה שהוא אחר מותו הרי אמר גלו אותה, ומצוה מחמת מיתה אינו צריך לומר גלו את המתנה אלא אע"פ שהיא כתובה סתם אין חוששין לומר שמא מסותרת היא (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הל' א'—ב').
<h2>דף מב:</h2>
שיתוף ממון בממון הוא קרוי שותפות בין שיתעסקו שניהם בממון בין שיתעסק האחד לבדו ואם פחתו או הותירו השכר וההפסד לאמצע, ויש להם להתנות בשכר ובהפסד בכל מה שירצו כאשר ביארנו ואם יטעון השותף מאורע שאירע בממון השיתוף הרי דינו כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה ולהפטר מן האונסין דאמר שמואל בפרק חזקת הבתים השותפין נעשין שומרי שכר זה לזה (ע"פ שערי שבועות השער השמיני), ודין שומרי שכר וחיובן ופטורן ביארנו בהלכות שכירות (עשה פ"ט).
<h2>דף מח.</h2>
מי שאנסוהו עד שמכר ולקח את דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר והקנה ואע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים כדאיתא בפרק חזקת הבתים, לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור ואמר לשני עדים דעו שזה הממכר שאני מוכר לפלוני מפני שאני אנוס הרי הממכר בטל ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותו מידו ומחזיר את הדמים, וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי לא שיסמכו על פיו וכל מודעא שאין כתוב בה ואנו עדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעא (ע"פ רמב"ם מכירה פ"י הל' א'—ב' ועי' לח"מ). ואמר רבא אמר רב נחמן בפרק חזקת הבתים (מ' א') מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. אמר רבא שם (מ' ב') לא כתבינן מודעא למקח וממכר וכן פסק רבינו יצחק, אבל רבינו שמואל פסק שם (בד"ה לא ומ"ח ב' ד"ה רב הונא) שאין הלכה כמותו אלא ככל שאר האמוראים שסוברין דכתבינן מודעא. בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם המתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטילה שאין הולכין במתנה אלא אחר גלוי דעת הנותן שאם אין רוצה בכל לבו להקנות לא קנה המקבל המתנה או המחילה (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). עדי המודעא יכולין לחתום הן בעצמן באותו הממכר שנמסרה להם המודעא עליו ואין בכך כלום (רמב"ם שם ה"ו ע"ש). העידו עליו עדי הממכר שביטל המודעא הרי המודעא בטלה כדאיתא בערכין בפרק משקלי עלי (כ"א ב') ואם אמר לעדי המודעא הוו יודעין שכל קניין שאני עושה לבטל המודעא ומודעא דמודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות בזה האונס לעולם הרי הממכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שבארנו כך פסק רבינו משה (שם ה"ח). אבל רבינו שמואל פירש בפרק חזקת הבתים (מ' א' ד"ה ואין ע"ש) שכשכפו אותו עד שיבטל המודעא שמועיל אף בגט ביטול מודעא בכל עניין אפילו אומר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהא בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל (ע"פ מ"ח ב' תד"ה אומר), וכן משמע הלשון שאומר בערכין (שם) וכן בגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני מאי עד שיאמר רוצה אני כופין אותו עד שיבטל המודעא.
<h2>דף מט:</h2>
[כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ולעולם הלוקח נותן שכר הסופר ואפילו מכר שדהו מפני רעתה (רמב"ם מכירה פ"ל ה"א ע"ש). האשה שמכרה או נתנה מתנה בין בנכסי בעלה בין בנכסי צאן ברזל שהכניסה לו בין בדברים שייחד לה בכתובתה בין בנכסי מלוג בין בקרקעות בין במטלטלין וכן אם לקחה או ניתן לה במתנה יד הבעל על העליונה רצה לקיים רצה לבטל הכל, אבל הבעל שמכר או נתן בין בקרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה או בקרקע שהכניסה לו [שום] משלה או קרקע שייחד לה בכתובתה אף על פי שקנו מידי האשה אחרי כן שקיימה (מעשיה) [מעשיו] הרי כל מה שעשה בטל מפני שהיא אומרת נחת רוח עשיתי לבעלי (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש ובמ"מ) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ט ב' ע"ש תד"ה ה"ג ורשב"ם נ' א' ד"ה ה"ג) אבל מ(ו)כר או נ(ו)תן נכסי מלוג בין בקרקעות בין במטלטלין יד האשה על העליונה רצתה לבטל מבטלת ואם קיימה מעשיו קנו הלוקחים (ע"פ רמב"ם שם ה"ד)]. הבעל שמכר מטלטלין [של] נכסי צאן ברזל או מטלטלין שנתן לה משלו אע"פ שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידן, וכן יש לו לבעל למכור כל נכסיו אע"פ שהן תחת שיעבוד הכתובה, ואם תבא לטרוף טורפת אלא אם כן כתבה ללוקח תחילה וקנו מידה (רמב"ם שם ה"ה). האשה שמכרה או נתנה נכסי צאן ברזל לבעלה לא קנה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי (ב"ב מ"ט ב' ורשב"ם ד"ה תימא), ויש לה לחזור ולהוציא מידו (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). [והזכרנו למעלה אלה הדברים בהלכות קידושין (עשה מ"ח דף קכ"ז ב' בד"ו [הו' בב"ב נ' א'])].
<h2>דף נא:</h2>
הנותן מתנה סתם לעבד או לאשה קנה הבעל והאדון אלא שהאדון קונה הגוף והבעל קונה הפירות כדאיתא בפרק חזקת הבתים (עי' דף נ"א ב') וכן כתב רבינו משה (זכיה ומתנה פ"ג הי"ב ע"ש). וזה לשון ר"י שכתב בכתב ידו במסכת קידושין (כ"ג ב' תד"ה ורבי ע"ש) דיד עבד כיד רבו יותר ממה שיד אשה כיד בעלה כדאמרינן בריש פרק הזורק בגיטין (ע"ז ב') אטו ידה מיקניא ליה לבעלה ואשה שנתנו לה אחרים מתנה סתם אין לבעלה אלא פירות וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות דלא דמי למציאת האשה שהיא לבעלה כדמפרש טעמא בירושלמי דפרק מציאת האשה (כתובות דף ל"ט א') ואילו עבד שנתנו לו מתנה סתם הכל לרבו עכ"ל. הנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל כך אומר רבי אלעזר בפרק קמא דקידושין (כ"ג ב'), אבל הנותן מתנה לאשה ולעבד והתנה הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ג). כיצד הנותן מתנה לאשה ואמר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה על מנת שתאכלי בהן ותשתי בהן או על מנת שתלבשי בהן לא קנה הבעל וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן או על מנת שתצא בהן לחירות לא קנה האדון וכן כל כיוצא בזה (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ד ע"ש). רב היי ורבינו יעקב ורבינו משה פוסקין כרבי אלעזר כאשר בארנו. אבל רבינו יצחק ב"ר שמואל פוסק כרב ששת שחולק על רבי אלעזר ואומר שלרבנן כשנתנו לעבד ולאשה על מנת שאין לאדון ולבעל רשות בהן שמועיל שסוגיית התלמוד בכל מקום כרב ששת, בפסחים בפרק האשה (פ"ח ב') שאומר בעבד שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו, ובפרק בן סורר ומורה בסנהדרין (ע"א א') גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אומר דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן, וכן בנזיר פרק מי שאמר ושמע (כ"ד ב') גמרא אם משלה הייתה הבהמה דפריך מנא לה והלא מה שקנתה אשה קנה בעלה ואומר שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה, ועוד מביא רבינו יצחק ראייה מסוגיא דפרק בתרא דנדרים (פ"ח א') דאמר רב דמה שאת נותנת לפיך קנתה אשה בלא בעלה אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי קנה אותם הבעל ואומר שם דאמר לשמעתיה כרבי מאיר, והיינו כרב ששת דאי כרבי אלעזר לא היה מועיל מה שאת נותנת לפיך לרבי מאיר וגם שמואל סובר כרב ששת שאומר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל מאחר שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וזה אינו מועיל לרבי אלעזר, ואע"פ שיש דוחקים בחילוקים לחלק בין אשה לעבד לצדדין (עי' קידושין כ"ג ב' תד"ה ורבי) לכאורה לא משמע אלא כרב ששת.
<h2>דף נג.</h2>
אומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו א') שהקרקעות נקנין דבר תורה באחד מג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה (ע"פ לשון הרמב"ם מכירה פ"א ה"ג ע"ש), בכסף שנאמר (ירמיה ל"ב מ"ד) שדות בכסף יקנו, בשטר שנאמר (שם י"א) ואקח [את] ספר המקנה, בחזקה שנאמר (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה. כיצד בכסף מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה בד"א במקום שאין כותבין שטר מכר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר (רמב"ם שם ה"ד ע"ש וכס"מ). ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה (ע"פ ה"ה שם). האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן נקנה לו הבית מדין ערב (ע"פ רמב"ם שם ה"ו) וכעניין זה אמרינן בפרק קמא דקידושין (ו' ב'). ועיקרי הלכות קניין קרקעות במסכת קידושין ובמסכת ב"ב. כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאין השטר שוה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). אע"ג דאמר בפרק שני דכתובות (כ"א א' ותד"ה ודוקא) מי שרוצה להראות [את] חתימתו יראנה על החרס או בראש המגילה משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזויף הוא, לשם מדבר בשטר העומד לראייה. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר [של] מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם). כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהו והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, בד"א כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים (רמב"ם שם ה"ח). גרסינן בפרק הפרה (ב"ק נ"א ב') המוכר בית לחברו ומסר לו את המפתח הרי זה כמו שאמר לו לך חזק וקני וכשיחזיק יקנה (שם ה"ט). נעל כיצד כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו (ע"פ ה"י שם) כדאמר בההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק (ע"ז ב') תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה הועיל וקנה, וכן פרץ כל שהו קנה כגון שהיה שם פרצה והיו נכנסין בה בדוחק והרחיב בה כל שהו עד שנכנס הנכנס בריוח הרי זה הועיל לו וקנה (ע"פ הי"א שם) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג א').
<h2>דף נג:</h2>
הגר שמת ואין לו יורשין ונכסי ההפקר ושדה שמכר הגוי לישראל ועדיין לא החזיק בה כולן דינן שוה, כל המחזיק בהן בדרך מדרכי החזקה שבארנו בהלכות מכירה קנה חוץ מאכילת פירות, כיצד הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה אבל מנכסי הגר או בנכסי [ה]הפקר אפילו אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ או יעבוד עבודה באילן (ע"פ לשון רמב"ם זכיה ומתנה פ"ב הל' א'—ב'). ויש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין ואם החזיק באחד מהן בנכסי הגר או בנכסי הפקר וכיוצא בהן קנה כדמפרש בפרק חזקת הבתים, כיצד המוצא פלטרין גדולים בנויים בנכסי הגר וסד בהם סיוד או כייר כיור אחד [כמו] אמה או יתר כנגד הפתח קנה, הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה (ע"פ רמב"ם שם הל' ג'—ד' ע"ש) וכן הרבה כדאיתא בפרק חזקת הבתים (נ"ד א' וע"ע נ"ז א').
<h2>דף נד:</h2>
גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה (רמב"ם זכיה ומתנה פ"א הי"ד וע"ש) דהלכה כרבי יוחנן דאמר (בכורות י"ג ב') לעמיתך בכסף ולגוי במשיכה (ע"ז ע"א א' תד"ה רב) ואמר נמי בפ"ב דבכורות (י"ג א'), מדלעמיתך בחדא לגוי נמי בחדא. אבל הקרקע אינו קונה אותה מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותה לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר, לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן את הדמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה האחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סילק רשותו וישראל לא קנה עד שמגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר וכל המחזיק בהם זכה (רמב"ם שם) בהם כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד ב'). בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו מלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שיכתוב שטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושין כפי משפט המלך דדינא דמלכותא דינא (ע"פ רמב"ם שם הט"ו).
<h2>דף נה.</h2>
תניא בתוספתא דסוף ב"מ (פי"א הי"ב ע"ש), כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה לקרות מן הצבור (רמב"ם שכנים פ"ו ה"א). עוד שם בתוספתא (ה"ט) מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר [כל ה]דברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי באותה העיר עמהם משעבדים אותו על הכל (רמב"ם שם ה"ג). מסקינן בפ"ק (ב"ב ז' ב') לפי שני הלשונות, כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קריבות הבתים מן החומה וכל הסמוך לחומה נותן יותר (לשון רמב"ם שם ה"ד). וגם לפי שבח ממון כך פוסק ר"ת (תד"ה לפי) בשני הלשונות כי העשירים הרחוקים יפרעו יותר מן העניים הקרובים. וכל הדר בעיר י"ב חדש או שקנה שם בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה והדלתות [והשערים] ושכר הפרשים השומרים את העיר ואת המדינה וכל כיוצא באלו דברים ששומרים את העיר (רמב"ם שם ה"ה ע"ש). גרסינן בפרק חזקת הבתים (נ"ה א' ורשב"ם) אדם בטל ונקרא בתלמוד פדרכת מסייע בעול בני העיר אם הצילוהו בני העיר אע"פ שאין מרויח כלום, ומתוך פירוש ר"ח משמע שאין מסייע בני העיר כמו שהרויחוהו אלא קצת מסייעם, אבל אם שכחוהו גבאי המלך לכותבו באנדסיקי שלהם סייעתא דשמיא הוא. כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומין חוץ מן התלמידי חכמים שאין התלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה משמרתן אבל לתיקון [ה]דרכים והרחובות אפילו מן החכמים ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהם שאין ראוי לתלמיד חכם להתבזות בפני עם הארץ (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה גובין אפילו מן היתומים שזו זכות להם כדי שישקו [ממנו] שדותיהם וכרמיהם לפיכך אם אירע להם דבר ולא באו מים הואיל ולא נהנו היתומים מחזירין להם כל מה שנלקח מהן וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ז).
<h2>דף נז:</h2>
חצר השותפין כל אחד מהם כופה את חברו לעשות לה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או הדברים שהמדינה נהגו לעשותן (רמב"ם שכנים פ"ה ה"א). ובפ"ג (נ"ז ב') מסקינן באחד מן השותפין שביקש להעמיד בחצר בהמה או ריחים או לגדל בה תרנגולין חברו מעכב עליו וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשות בחצריהם בכולן השותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבוסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר (רמב"ם שם ה"ג). אמרינן בירושלמי דפ"ק דב"ב, אחד חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש כל בני מבוי מעכבין זה על זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש במבואות (לשון רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף נח:</h2>
הרוצה להוציא צנור על חצר חברו כדי שיקלחו שם המים בעל החצר מעכב עליו ואם לא מיחה בו הרי החזיק בו בעל הצנור, רצה אחר כך בעל הגג לסתום הצנור בעל החצר מעכב עליו שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חברו כך החזיק בעל החצר שיהו מימי גגו של חברו באין אצל(ו ו)רשותו (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ח ה"ה). בפרק קמא (ו' א') מסיק, מי שהוריד מי גגו על חצר חברו ולא מיחה בו והחזיק בדבר זה אם היו המים מנטפים ורצה לקבצן למקום אחד ולעשות צנור עושה וכן להיפך אם היה שם צנור והחזירן מנטפין עושה, ואפילו לכסות ביתו בצריף של ערבה שהטיפין יורדות דקות רבות זו אצל זו (רש"י ד"ה אבל) ומזיק יותר לחצר הרשות בידו (עי' רמב"ם שם ה"ו ומ"מ).
<h2>דף נט.</h2>
מי שבא לפתוח חלון לחצר חברו בין חלון גדולה בין חלון קטנה בין למטה בין למעלה בעל החצר מעכב עליו שהרי אומר אתה תזיק לי בראייה ואע"פ שהיא גבוה תעלה בסולם ותראה (רמב"ם שכנים פ"ז ה"ה). בפ"ג מסקינן, הרי שפתח חלון לחצר חברו ומחל לו בעל החצר או שגילה דעתו שהניחו כגון שבא וסייע עמו או שידע הניזק ולא עירער הרי זה החזיק בחלון ואינו יכול אחר כך לערער עליו ולסתום וכיצד דינה של חלון זו שהניחה לפתחה אם ראשו של אדם יכול ליכנס בה, והיא חלון צורי, או שהיתה למטה מארבע אמות אע"פ שאין ראשו נכנס בה אין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או בצידיה אלא אם כן הרחיק ארבע אמות כמו שבארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ו). היתה חלון קטנה שאין ראשו של אדם נכנס בה, והיא חלון המצרי, והיתה למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ובעל החצר יכול לבנות כנגדה ובצ[ד]דיה שהרי טוען ואומר לא הנחתיך לפתוח ולהניחה שלש שנים אלא מפני שהיא קטנה וגבוהה אבל בשביל שתחזיק עלי עד שארחיק הבניין לא הנחתיך (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). כך פירש רבינו יעקב בתשובה אחת (ספר הישר תשובות סי' צ"ה) ורבינו יצחק הלוי וכן רבינו שמואל בסוף ימיו, אבל חלון צורי יש לו חזקה (תד"ה למטה). במה דברים אמורים כשפתחה לתשמיש או כדי שיכנס הרוח בה אבל פתחה לאורה אפילו היתה קטנה ביותר הואיל ולא עירער החזיק בה ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה אלא אם כן עשה ההרחקות אשר בארנו למעלה שהרי מחל לו על האורה, וכן מי שהיתה לו חלון מוחזקת לאורה ובא חברו ובנה כנגדה או לצדדיה בלא הרחקה או סתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור בו ולערער ולפתוח את החלון או להרחיק את הבניין שכיון ששתק מחל שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו אלא אם כן מחל (המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש).
<h2>דף נט:</h2>
בפרק ג' מסקינן, המבקש להוציא זיז מכותלו על אויר חצר חברו כל שהוא בעל החצר מעכב עליו שהרי מזיקו בראייה בעת שתולה בו ומש[ת]מש בו, הוציא [את] הזיז ולא מיחה בו לאלתר בעל החצר הרי החזיק בעל הזיז (רמב"ם שכנים פ"ח ה"א).
אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חבירו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו ואם פתח יסתום, וכן לא יפתחו השותפין בחצירות פתח בית כנגד פתח בית חלון כנגד חלון אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מפני שאומר לו הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך, אע"פ כן לא יפתח אדם חנות כנגד פתח חצר חבירו שזה היזק קבוע תמיד שהרי בני רשות הרבים עוברים ושבים וזה יושב בחנותו כל היום ומביט בחצר חבירו (רמב"ם שם הל' ו'—ז' ע"ש).
אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו אפילו בנה עלייה על גב ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר לפי שמרבה עליהן [את] הדרך נעשה כמות שהיה לזה שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה אבל בונה עלייה באמצע גובה ביתו (ע"פ רשב"ם ס' א' ד"ה ומאי) ופותח הוא פתח העליה לתוך ביתו ואם רצה לחלק חדרו לשנים חולק (עי' רמב"ם שכנים פ"ה ה"ח ומ"מ וכס"מ) שאין כאן תוספת בניין. מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו בביתו אנשי בית אחר והביא עמו קרוביו או מיודעיו (לשנות) [לשכון] עמהם הרי זה המשכיר מעכב עליו. ופירש רבינו שמואל (ד"ה ופותחה) שאדם יכול למלאות כל ביתו אכסנאים כיון שאין כאן תוספת בנין. היה פתח של אחד מן השותפין קטן אינו יכול להרחיבו שהרי שותפו אומר לו בפתח קטן אני יכול להסתר ממך בשעת תשמישי ואיני יכול להסתר ממך בפתח גדול וכן אם היה הפתח גדול לא יעשנו שנים שהרי אומר [לו] בפתח אחד אני יכול להסתר ממך בשני(ם) פתחים איני יכול להסתר (רמב"ם שם ה"י).
<h2>דף סג:</h2>
עוד שם אמר רב דימי, המוכר בית לחבירו אע"פ שכתב לו הקניתי לך עומקו ורומו צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום הרקיע שהעומק והרום אינו נקנה בסתם, וכיון שהקנהו העומק והרום קנה הרום שהוא האויר בלבד והעומק שהוא עובי הארץ אבל לא קנה הבניינים שבעמקים ושבאויר, וכיון שכתב לו מקרקע התהום ועד [רום] הרקיע קנה הבור והדות שבעובי הקרקע למטה והמחילות שבין המעזיבות למעלה (רמב"ם מכירה פכ"ד הט"ו) וגג שיש לו מעקה עשרה טפחים (ע"פ תד"ה אהני). עוד שם (ס"א א') למדנו מתוך המשנה, המוכר דבר שיש לו תשמישין לא מכר את התשמישין אלא אם כן פירש, כיצד המוכר את הבית לא מכר את היציע שסביבות הבית אע"פ שהוא פתוח לתוכו, בד"א כשהיה רוחב היציע ארבע אמות או יותר אבל פחות מזה הרי הוא בכלל הבית וכן העליה שעל גבי הבית הפתוחה לתוכה בארובה במעזיבת הבית הרי היא בכלל הבית (רמב"ם שם פכ"ה ה"א). עוד שם שנינו, המוכר את הבית לא מכר את החדר שהוא לפנים ממנו אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה עשרה טפחים ויש בו רוחב ד' אמות ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור אע"פ [שפירש] שמכר את העומק והרום כאשר בארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש ובמ"מ ובילקוט ש"נ שבמהדורת פרנקל). וצריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח כדי להכנס בה לבור זה או לדות זה ששייר דאמר רב נחמן אמר שמואל (ס"ה א' ע"ש) הלכה כרבי עקיבא שאמר כל המוכר בעין יפה מוכר ואם אמר לו מכרתי לך הבית חוץ מן הבור והדות אינו צריך לקנות לו דרך [וכן המוכר בור או דות בלבד אין הלוקח צריך לקנות לו דרך] אלא נכנס לתוך ביתו של מוכר עד הבור וממלא (ע"פ ה"ג שם). עוד שנינו שם (ס"ה א' ע"ש בתו'), המוכר את הבית מכר את התנור ואת הכירים ואת מלבנות הפתחים המחוברין בטיט ואת הדלת ואת הנגר ואת המנעול אבל לא את המפתח, ומכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת ומכר [את] האיצטרוביל אבל לא [את] הכלי שהקמח יורד לתוכו שהוא כמין כפיפה של עץ ולא מכר את מלבנות כרעי המטה ולא את מלבנות החלונות ואע"פ שהן מחוברין בטיט מפני שהם לנוי, ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין (רמב"ם שם ה"ה). בעניין זה יש חילוקין בפרק המוכר את הבית (ס"ז א'—ס"ח ב') במוכר חצר ובמוכר בית הבד ובמוכר מרחץ ובמוכר עיר ובמוכר שדה.
<h2>דף סט:</h2>
בפרק המוכר את הבית אמר רב יהודה, המוכר פרדס לחבירו צריך לכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין ואע"פ שקנה כל אלו אע"פ שלא פירש אותם נוי השטר הוא, וכן, שם (ס"א ב') אמר אביי, המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני בממכר הזה כלום כדי להסתלק מן (הטעות) [הטענות] והדינין (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ד הי"ד).
<h2>דף ע:</h2>
במקום שמת הלוה ותבע המלוה ממונו מן היורשין ויש ביד המלוה שטר מקויים על העסק שנקרא שטר כיס יש בזה שני דינין, הדין האחד הוא במקום שהממון בעין ועדיין לא נשתמש בו או שקנה בו פרגמטיא ראשונה ועדיין היא קיימת ולא החליפה באחרת דין הוא שיטול אותה בעל העיסקא ויגבנה כדאמר רבא בפרק המקבל (ב"מ ק"ד ב') שלכך נקראת עסק שתהא תמיד מזומנת להתעסק בה ותחשב כקרקע לגבות מן היתומים ולא כמטלטלין, והדין השני אם נשתנית הפרגמטיא ונתחלפה באחרת אין לו לבעל הממון לגבות מן היתומים כי אם המחצית שהיא בתורת מלוה אבל המחצית שהיא בתורת פקדון אינו גובה כי שמא אילו היה אביהם קיים היה טוען החזרתיו לך ואע"פ שהיה השטר ביד המפקיד היה נאמן הנפקד בשבועה (ע"פ לשון רב אלפס בשערים שלו שער השמיני) במגו דנאנסו דנפטר מלשלם דקיימא לו בפרק המוכר את הבית המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בשטר אם רוצה לישבע כדברי רבינו יעקב (תד"ה סוף) או שהיה טוען שאבד באותן מאורעין שאינו חייב לשלם, ועל כן אין אנו רשאין לחייב היתומים במה שהיה אביהם יכול להפטר (ע"פ המשך לשון השערים שם). ואפילו שבועת יורשין לא יעשו שלא מצינו שבועת היורשין כי אם לגבות ולא ליפטר. אבל במחצית המלוה לא היה יכול אביהם להיפטר לא בטענת אונס ולא בטענת החזרתיו לך דקיימא לן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"ב א') המלוה את חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. אלא ישבע להם בעל הממון שהשטר בידו שאין לו בתביעה זו פחות מחציה ויטול מחצית המלוה (תד"ה נשבע) ומטעם זה אמר רבא בפרק המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה ופירוש הדבר כאשר בארנו.
<h2>דף עא.</h2>
וכל אותן חילוקין אינן אלא במוכר מפני שהיה לו ללוקח לפרש ולא פירש אין לו אלא את אלו אבל הנותן את המתנה קנה את כולן בין בשדה בין בבית בין בחצר בין בבית הבד, כללו של דבר הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה עד שיפרש (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ו ה"ה). וכן [ה]אחין שחלקו וזכה אחד מהן בשדה זכה בכולן, המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה זכה בכולן, והמקדיש את השדה הקדיש את כולן (שם ה"ו). אף במוכר ולוקח אין כל הדברים האלו וכיוצא בהן אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכור (רמב"ם שם ה"ז). וזה עיקר גדול בכל משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו מקום ואחר המנהג (שם ה"ח).
<h2>דף עו:</h2>
ובפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו ב') מוכיח בספינה שהואיל וא"א להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה פ"ג ה"ג). וקניין משיכה בכל מקום שיכול להיות הוא טוב מקנין מסירה ולא תועיל המסירה ומה שאומר שם (ע"ו ב') אביי ורבא שמסירה קונה בר"ה זהו לפי שאין משיכה מועלת שם ומה ששנינו בפ"ק דקידושין (כ"ה ב') בהמה גסה נקנית במסירה אף במסירה קאמר וכל שכן במשיכה תדע דהא מסיים באותה משנה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר, ואילו בפ"ק דב"מ (ח' ב') סובר רבי מאיר שמנהיג קונה במציאה בשמועה דרכוב ומנהיג ורבי אלעזר [אומר] שם (ט' א') מנהיג בעיר קונה ומעמידה במקח וממכר והנהגת הבהמה היא משיכתה הרי לך שרבי מאיר ורבי אלעזר מודים דבהמה גסה נקנית במשיכה אם כן מה שאומר במסקנא במסירה אף במסירה רוצה לומר לך כך פירש רבינו שמואל ור"י בן אחותו (ב"ב ע"ו א' תד"ה ספינה). ולדבריהם כך הפירוש בפ"ק דקידושין (כ"ה ב') דרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה פירוש דווקא במשיכה ומקשה והא אנן במסירה תנן פירוש אף במסירה ומתרץ הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו'. ואומר בפרק הספינה (ע"ו ב') לשמואל (ע"ה ב') שהלכה כמותו בדינין, שאם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה (המשך לשון הרמב"ם שם). נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך הדבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו לימשך (רמב"ם שם ה"ד ע"ש). וכבר ביארנו בעשה של השבת אבידה (ע"ד דף קנ"ד ג' בד"ו) שאין מסירה צריכה מיד ליד, והבאנו ראיה על זה מפרק הספינה (ע"ו ב'), אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשך קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף עז.</h2>
גרסינן בפרק הספינה (ב"ב ע"ז א' ובתו' ע"ש) (ו)בה"ג (דף ק"ג ד') ו[ב]פירוש ר"ח ובשערי דרב היי, אמר אמימר הילכתא אין אותיות נקנות במסירה מאי טעמא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא [מ]קניא ובפרק זה בורר (סנהדרין ל"א א') נמי אמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל לא וכו'. הילכך המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה אינו נקנה במסירת השטר לידו שלא מכר אלא הראייה שבו ואין הראייה בתפיסת יד (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פ"ו ה"י) ולא יקנה באמירה לך חזק וקנה כדרך שאר המסירות (ע"פ תד"ה אותיות). ואומר שם (ע"ו א') שלא יקנה עד שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל השיעבוד שבו וימסור לו השטר ונמצא שקנה בכתיבה ומסירה (ע"פ רמב"ם שם הי"א ע"ש). וראיתי בתשובה אחת שהשיב ר"י שאין חילוק בין כתבו על אותו שטר בין כתבו בשטר אחר. קניין השטרות כדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פ"ה ב') ובפרק מי שמת (ב"ב קמ"ז ב') המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו, אפילו יורשו מוחלו (ע"פ רמב"ם שם הי"ב) כדאמר שם. ומה שבפרק הזהב (ב"מ נ"ו ב') ממעט שטרות מאונאה ובפרק יש בכור (בכורות נ"א א') [ממעטו] מפדיון הבן יש לפרש כגון שמצא שטרות לאחר ייאוש ומכרן לבעליו שבעניין זה המכירה מן התורה (ב"ב ע"ו ב' תד"ה קני). ומודה שמואל (כתובות שם) שהאשה שהכניסה שטר חוב לבעלה אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה מפני שידה כידו (לשון רמב"ם שם הי"ג). המקנה לחבירו קרקע כל שהו והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה (לשון רמב"ם שם הי"ד) ונראה לרבינו משה (שם) שגם זה יכול למחול אחר שהקנהו.
<h2>דף עז:</h2>
וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם מכירה פ"ו הי"ד ע"ש בראב"ד ומ"מ) כדאיתא בקידושין (כ"ז א' ורש"י ד"ה נקנה) ובב"ב בפרק מי שמת (ב"ב קנ"א א'). ונראה לר"י שמדבר בעניין שאומר לו אגב שאומר בפרק הספינה (שם ע"ז ב') על זה אגב שאני (עי' גיטין כ"ב א' תד"ה החזיק). עוד שם (קידושין שם וב"ב ע"ז א'), האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, אמר להם זכו [לו] בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד מקבל המתנה (רמב"ם שם הל' ט"ו—ט"ז).
<h2>דף פ:</h2>
בפרק הספינה, ת"ר הלוקח זתים מחבירו לקוץ מניח מן האילן סמוך לארץ שתי גרופיות וקוצץ, לקח בתולת שקמה מגביה שלשה טפחים וקוצץ, סדן של שקמה שני טפחים, ובשאר [ה]אילנות טפח וקוצץ, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף (רמב"ם מכירה פכ"ג הט"ו).
<h2>דף פא.</h2>
עוד מסקינן שם מתוך המשנה והברייתות, המוכר שלש אילנות בתוך שדהו אפילו היו שלשה נטיעות קטנות או שלש בדי אילנות הרי יש ללוקח קרקע הראויה להם ואפילו יבשו האילנות או נקצצו יש לו קרקע הראויה להם וקנה כל האילנות שביניהן, וכמה היא הקרקע הראויה להן תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלא אורה וסלו וזה המקום של מלא אורה וסלו אין אחד מהן יכול לזרעו אלא מדעת חבירו, בד"א כשהיו הג' אילנות עומדין כמו שלשה פטפוטי כירה ששופתין בהן הקדרה שהרי הם שנים זה כנגד זה והשלישי מכוון ביניהם ומרוחק מהן והוא שיהיה בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד שש עשרה וי"ו בכלל, ומהיכן הוא מודד מן העיקר הרחב של אילנות (רמב"ם מכירה פכ"ד הל' א'—ד'). אע"פ שלדברי הכל שש עשרה חשובין מפוזרין לעניין כלאים שאני התם דאמות כלאים שוחקות (פ"ג א' תד"ה כמה) כדאיתא בעירובין (ג' ב'). אבל אם לא היו עומדין בצורה הזאת או שהיו מקורבין פחות מארבע אמות או מרוחקין יתר על שש עשרה אמות או שלקחן זה אחר זה או שמכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המיצר או שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חברו או שהפסיק בור או אמת המים או רשות הרבים ביניהם הרי זה אין לו קרקע לפיכך לא קנה האילנות שביניהם ואם יבש האילן או נקצץ ילך לו (המשך לשון הרמב"ם שם ה"ד). כל מי שקונה שלש אילנות ויש לו קרקע אם הגדילו והוציאו חוטר יקוץ אותו כדי שלא ימעט הדרך של בעל השדה וכל השריגים והאמירין היוצאין מהן ואפילו מן השרשים הרי הם של בעל האילנות שהרי יש להם קרקע (רמב"ם שם ה"ה). הקונה שתי אילנות בתוך שדה חבירו אין לו קרקע לפיכך אם יבש האילן או נקצץ אין לו כלום, הגדילו שני האילנות והוציאו שריגים ואמירין לצד הגזע אמר רב נחמן וכן רבי יוחנן (פ"ב א') יקוץ שמא ימשכו בארץ, שתעלה הארץ שירטון עליהם ויאמר למוכר שלש אילנות מכרת לי ויש לי קרקע (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ו ע"ש ומ"מ) מצד הגזע. [א"ה תיבות "מצד הגזע" לא שייך לכאן ואולי נשמט מלעיל וצ"ל אחר תיבות "שתעלה הארץ שרטון עליהם"] ומה ששונה שם (פ"א א' וע"ש בפיה"מ לרמב"ם) לא ישפה עליהם בענפים שלמעלה מדבר וכאן בשריגים העולים מצד הגזע. כל העצים שקוצץ בעל שני האילנות מהם והעולה מן הגזע והוא הרואה פני החמה הרי הוא של בעל האילנות והעולה מן השרשים והן שאינן רואין פני החמה הרי הוא של בעל השדה ובדקלים אין לבעל הדקל מן העולה כלום לפי שאין לו גזע (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש ובמ"מ).
<h2>דף פה.</h2>
בפרק הספינה אמרינן שכליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחן וכיון שהושמו המטלטלין בתוך הכלי אין אחד מהן יכול לחזור בו והרי הוא כמו שהגביה[ן] או כמי שהונחו בתוך ביתו, לפיכך אין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר אא"כ אמר לו המקנה לך וקני בכלי זה, וכן אם קנה ממנו הכלי תחילה והגביהו ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וחזר וקנה ממנו הפירות כיון שהושמו בתוך הכלי הזה קנה אותן שמפני הנאת המוכר במכירת הכלי אין מקפיד על מקומו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ד ה"א). כשם שאין כליו של לוקח קונים לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונים ללוקח אע"פ שהן ברשות הלוקח, ומסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, [ו]הגבהה קונה בכל מקום, דבר הנקנה במשיכה אם היה ברשות הרבים ומשכו ברשות היחיד או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה (רמב"ם שם הל' ב'—ד'). משא של פירות שהיה מונח ברשות הרבים ומשכן הלוקח לרשותו או לסימטא אחר שפסק הדמים קנהו ואע"פ שעדיין לא מדד וכן אם מדדן הלוקח ברשות הרבים קנה ראשון ראשון בהגבהה (רמב"ם שם ה"ה). היו פירות ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו המוכר למכור קנה לוקח ואף על פי שלא מדד עדיין, היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומו וכיוצא בו כמו שבארנו (לעיל ע"א בד"ו [הו' בקידושין כ"ז א']) (לשון רמב"ם שם ה"ו). אמנם בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"א ע"ש) גרסינן ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקיבל עליו נפקד לזכות בהן הלוקח אחר פיסוק הדמים קנה הלוקח ובמוכר לא קנה עד שישכור הלוקח את מקומו. וכן משמע בפרק הספינה (שם ובתו') שעושה שתי בבות מרשות מוכר ומרשות הלוקח המופקדין אצלו. היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפילו היו ברשות הלוקח והיו בתוך כליו של מוכר וקיבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של לוקח אם אמר לו כור [בשלשים] (ב)סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה הואיל ועדיין הפירות בכליו ולא גמר כל המדה וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות הלוקח, ואם אמר לו כור בל' סלעים סאה בסלע ראשון ראשון קנה שכיון שפסקו הדמים על כל סאה [וסאה] כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרת מכירתה הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הרבים, ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהן ברשות הלוקח קנה משפסק הדמים אע"פ שלא מדד כמו שבארנו (עי' רמב"ם שם ה"ז וראב"ד ומ"מ). וכן המוכר יין או שמן לחבירו בסימטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח והיתה המדה של סרסור עד שלא נתמלאת המדה המוכר יכול לחזור בו משנתמלאת המדה הרי הן ברשות לוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש). וכן פירות שהיו צבורין בסימטא או בחצר של שניהם והמדה אינה של אחד מהם והיה המוכר מודד, עד שלא נתמלאת המדה הרי היא של מוכר משנתמלאת המדה הרי היא של לוקח (שם ה"ט). זה כלל גדול יהיה בידך, הקונה את המטלטלין אם פסק את הדמים ואחר כך הגביה קנה ואם הגביה תחילה והניח ואחר כך פסק את הדמים לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה, היה הדבר הנמכר דמיו קצובין וידועים והגביהן קנה ואף על פי שפסק אחר שהגביהן והוא הדין בשאר דברים שקונה בהם המטלטלין שצריך לקנות בהם אחר שיפסוק הדמים אלא אם כן היו דמיו קצובים (רמב"ם הל' י"א—י"ב). אמר שמואל בפרק האומנין (ב"מ פ"א א' רש"י ד"ה נאנסו) ובפרק ארבעה נדרים (נדרים ל"א א') הנוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו, ומפרש בפרק הספינה (ב"ב פ"ח א') אם היו דמיו קצובים, ונאנס בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין מעת שהגביהו נעשה ברשותו [ו]הוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח אבל חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למוכרו הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח לקנותו אחר שפסק (ע"פ רמב"ם שם הי"ד).
<h2>דף פז:</h2>
אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם ואין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים שבעולם שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית והוא הדין לכל התורה כולה ומה משלחכם בני ברית אף לכל התורה כולה המשלח בני ברית (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ב ה"א). בפרק שני דקידושין (מ"ב ב') כך המסקנא שלכל הדברים שלוחו של אדם כמותו חוץ מדבר עבירה שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ואם אמר לחברו צא וגנוב לי וגנב פטור המשלח מתשלומי כפל וכן כל כיוצא בזה. עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת במצות נעשין שלוחים במשא ומתן, אבל מי שאינו בן דעת וכן [אולי ט"ס וצ"ל והן וכ"ה ברמב"ם] חרש שוטה וקטן אין נעשין שלוחים ולא עושה שליח אחד הקטן ואחד הקטנה, לפיכך אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פ"ז ב') השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד [את] השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בני דעת וכן כל כיוצא בזה, ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור, שהאומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ג' ע"ש ובכס"מ) וכעין זה שנינו בפרק השואל (ב"מ צ"ח ב').
<h2>דף צח:</h2>
בפרק המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית או רפת בקר עושה ארבע אמות על שש אמות (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פכ"א ה"ה ע"ש ובכס"מ), בית קטן שש על שמונה (שם במשנה) ופירש רבינו שמואל שמדבר כאן באומר לו בית סתם ולמעלה מדבר באומר לו בית חתנות. מכר לו מקום בית גדול עושה שמנה על עשר, מכר לו מקום טרקלין עושה עשר על עשר, תרביץ של חצר שתים עשרה על שתים עשרה, ורום כל בית ובית כחצי ארכו ו[כ]חצי רחבו (רמב"ם שם).
<h2>דף קו:</h2>
השותפין שרצו לחלוק בדברים שאין בהם דין חלוקה אע"פ שהן מפסידין את שמו חולקין, ובכתבי הקדש אף על פי שרצו לא יחלוקו, בד"א בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין (ע"פ רמב"ם שכנים פ"ב ה"ט). מקום שאין בו דין חלוקה שרצו השותפין לחלקו אע"פ שקנו מידם שרצו לחלקו כל אחד מהם יכול לחזור בו שזה קניין דברים הוא, אבל אם בירר זה לעצמו חלק מזרחי וזה בירר חלק מערבי וקנו מידם (ע"פ לשון רש"י ג' א' ד"ה ברוחות) אינם יכולין לחזור בו (עי' רמב"ם שם ה"י). וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו אע"פ שלא קנו מידו אין אחד מהם יכול לחזור בחברו (רמב"ם שם). בפרק בית כור (שם ק"ו ב') תניא רבי יוסי אומר, האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה הגורל קנו כולם, בהנאה שנעשית להם ששמעו זה לזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד [מהם] והקנה לחברו (רמב"ם שם הי"א).
<h2>דף קיד.</h2>
הנותן או המוכר שקנו מידו יש לכל אחד מהם לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו עניין כרב יוסף דפסקינן כמותו בפרק יש נוחלין ואע"פ שהקנין בפני עדים, אבל הפסיקו העניין אין אחד משניהם יכול לחזור בו ואע"פ שאין ביניהם עדים, וכשם שחוזר המוכר והנותן כך חוזר הלוקח והמקבל כל זמן שעסוקים באותו עניין מה שאין כן בשאר דרכי הקנייה (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ה ה"י).
<h2>דף קכט:</h2>
שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר הראשון, ואם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנת שכיב מרע ליורש הרי היא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני, אבל הבריא שנתן מתנה על דרך זה ואמר לזה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר הראשון בין שהיה ראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו (רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב הל' ג'—ה' ע"ש). שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא [ב]מתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון, לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו שקל לבני בכל שבת ולא משום ירושה אני נותן להם והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני אין נותנין להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם (רמב"ם שם ה"ו) כדמפרש בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט ב') ובפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ט א'—ב'). עוד יש בפרק יש נוחלין (קכ"ה ב'), מעשה באחד שאמר נכסי לאמי ואחריה ליורשי והיתה לו בת נשואה ומתה הבת בחיי הבעל ובחיי אם אביה ואחר כך מתה הזקנה ושלחו מתם שאין הבעל יורש אותם הנכסים מפני שהן ראויין לאשתו ולא זכתה בהם האשה אלא לאחר שמתה, אבל אילו הניחה הבת בן או בת היו יורשים הנכסים שמשמע יורשי אפילו יורשי יורשי כרב הונא, ואילו אמר ולכשתמות הזקנה הרי הן לבתי מעכשיו היה הבעל יורש אותן אחר מיתת אשתו (ע"פ רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף קל.</h2>
הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה שאומר בפרק יש נוחלין ששכיב מרע שאמר בני פלוני ירשני הרי זה יורש [אותו] לבדו ולא ירשו שאר הבנים (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב ה"א) שנאמר (דברים כ"א ט"ז) והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל כל מי שירצה. וכן אם אמר על בת בין הבנות או אח מן האחין או שאר היורשין דבריו קיימין (המשך לשון הרמב"ם שם) רק שלא יהיה שם חלק בכורה מפני שנאמר לא יוכל לבכר כאשר יתבאר בהלכות נחלות (עשה צ"ו דף קפ"ד ג' בד"ו). אבל הבריא אין דבריו קיימין (רמב"ם שם ה"ב).
<h2>דף קלא:</h2>
וכן הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין שכיב מרע אע"פ שקנו מידו לא עשה אותה אלא אפוטרופא על היורשין בין שהיו היורשין בניו ממנה בין מאחרת או אחיו או שאר יורשיו ואם שייר (קרקע) כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל מה שכתב לה, ואמר רבינא בשם רבא בד"א בנשואה אבל כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה או גרושה אע"פ שלא שייר כלום הרי היא כשאר בני אדם ומתנתו קיימת (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ו הל' ד'—ה'). כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה אבדה כתובתה ותקרע לפיכך אם יצא עליו שטר חוב והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה תשאר היא בולא כלום ולא תקח כתובתה שקדמה החוב שאומדין דעתה שבהנאה שבא לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה כח שיש לה בנכסיו חוץ ממתנה זו, וכן הכותב כל נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהו הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מיחתה אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום אבל מנכסים שיבאו לו אחר אלו נוטלת מהם כתובתה, כתב לה עמהם מטלטלים בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא כתובתה קיימת, ותקנת הגאונים הוא שאפילו שייר מטלטלין כל שהוא כתובתה קיימת שהרי אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף, הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק עמהם ומת אחד מן הבנים הרי זו תגבה כתובתה מחלק זה שמת, שלא אבדה זכותה אלא מלטרוף מהן (רמב"ם שם הל' ח'—י"א).
<h2>דף קלב.</h2>
בפרק יש נוחלין יש הרבה חלוקי הלכות בכותב נכסיו ונבאר מקצתן. מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב [כל נכסיו] לאחר (כל נכסיו) מתנה גמורה ומפורסמת ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו לאחר, לפיכך אם שייר מכל נכסיו כל שהו בין בקרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ו ה"א ע"ש). וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו במתנה בין שהוא בריא בין שהוא שכיב מרע אפילו היה הבן קטן מוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופוס והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו אומדין דעתו שלא נתכוון אלא להיות אחיו נשמעין לו, ואם שייר כל שהו בין בקרקע בין במטלטלין זכה הבן במתנה, בד"א שכתב לבן בין הבנים אבל כתב כל נכסיו לבן בין הבנות או לבת בין הבנות או לאחד מן היורשין בין שאר היורשין אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת (רמב"ם שם הל' ב'—ג').
<h2>דף קלה:</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא (י"ט א') איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה, פירוש שמפרש מהיום בין הגוף בין פירות אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה שהרי בסתמא היה משמע מהיום גוף ולאחר מיתה פירי כמו שמוכיח בההיא דפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו א') שהבאתי למעלה (ב"ב קל"ה ב' תד"ה כל). בפרק יש נוחלין (קל"ו א'), שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה שאין שטר לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן והלכה כרבי יוסי שאומר זמנו של שטר מוכיח עליו, לפיכך אע"פ שאין כתוב בה מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה, ומה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואע"פ שיש זמן בשטר להרויח הדבר כותבין ואע"פ שאין צריך (רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב הט"ו ע"ש). דדוקא בגט שהוא איסור אשת איש אמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ה ב') אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדרבי יוסי כן כתב רב אלפס (ב"ב דף ס"ב ב'). בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ג א' ע"ש), בריא שנתן מתנה וכתב בשטר מחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה מחיים שהרי כתוב בו מחיים ומה שכתוב [בו] ובמות כמו שאומר מעתה ועד עולם וכמין נוי שטר הוא זה (רמב"ם שם הט"ז ע"ש במ"מ).
<h2>דף קלו.</h2>
עוד שם (ב"ב קל"ו א'), הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בנו מזמן השטר והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהן נתונין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מת האב והניח פירות מחוברין לקרקע הרי הן של בן מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו היו תלושין או שהגיעו ליבצר הרי הן של יורשין, עבר האב ומכר מכורים עד שימות וכשימות האב הבן מוציא מיד הלקוחות ואם היו שם פירות מחוברין לקרקע שמין אותן [ל]לוקח ונותן הבן דמיהן היו תלושין או שהגיעו ליבצר הרי הן של לוקח, עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב, מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואחר כך מת האב כשימות האב יקנה הלוקח שאין לאב אלא פירות שהלכה כריש לקיש שאומר שם (קל"ו ב') קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב הי"ג) כדפסקינן בפרק החולץ (יבמות ל"ז א'—ב'). אבל אם לא כתבו האב לבנו הבן מוציא מיד הלקוחות כדשלחו מתם בפרק מי שמת (קנ"ט א').
<h2>דף קלז.</h2>
הלכה כרבא שאומר בפרק יש נוחלין דמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה ואין אחד מהם זוכה בדבר שצוה בו בין מקרקעי בין מטלטלי אלא לאחר מיתה, לפיכך מוציאין לכתובת אשה ולמזון האלמנות והבנות מיד אלו שצוה להם (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הל' ח'—ט'), כמו שאומר בפרק יש נוחלין (קל"ג א') ומה בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע שהיא דרבנן לא כל שכן, והטעם הוא מפני שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה (ע"פ המשך לשון רמב"ם שם ה"ט) אע"פ שאין מוציאין לאלו ממשועבדים כגון מתנת בריא ומכירה (ע"פ רשב"ם שם ד"ה מתנה).
<h2>דף קלח.</h2>
בפרק יש נוחלין שכיב מרע שאמר תנו כך לפלוני וכך לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה אלא אם כן אמר ואחריו לפלוני (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"י הל' י"ג—י"ד).
<h2>דף קלח:</h2>
[הפרש יש בין קונה שדה לפירות ובין שוכר שדה לפירותיו שהקונה שדה לפירות יש לו לנוטעה או לזורעה כל שירצה או למכרה והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין השכירות ואין רשאי להשכירה וכל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פכ"ג ה"ח)].
<h2>דף קמב:</h2>
[עוד בפרק מי שמת שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אשתו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שבארנו, ואם אמר ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים זכר יטול מנה ונקבה נוטלת מאתים ילדה זכר ונקבה נקבה נוטלת מאתים וזכר מנה (ע"פ לשון רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הל' ה'—ו'). שנינו] בפרק מי שמת (קמ"ו ב') (תניא), שכיב מרע שאמרו לו כל נכסיו למי ואמר להם דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת עכשיו שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת אע"פ שהפילה או שמת הבן אחר כך אין מתנתו מתנה (רמב"ם שם ה"ז).
כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם ופסקינן בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ב ב') שהמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ב ה"י). אמנם אף לעובר אחר אם אמר לכשתלד קנה כרב נחמן ורב ששת (שם קמ"ב א'). האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום שכיון שלא נתעברה מהם בשעת מתנה עדיין לא באו כדי להיות דעתו קרובה להם (שם הי"א).
<h2>דף קמג:</h2>
גרסינן בירושלמי פרק שני דייני גזילות (כתובות דף ס"ח ב'), מי ששלח כלים (למדינת) ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות, הראוי לבנים לבנים, ולבנות לבנות, ראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה והראוי לבנות כגון כלי משי ותכשיטים, היה ראוי לזכרים ולנקבות יטלו אותן הזכרים (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ו הי"ד). ואם אמר בשעת מיתה תנו אלו לבנים אין הבנות בכלל (ירושלמי שם).
בירושלמי דפרק שני דייני גזילות (כתובות דף ס"ח ב') ובפרק מי שמת, שכיב מרע שאמר נכסים אלו לבני אין הבנות בכלל, היה לו בן אחד ובת אחת או בן ובן הבן אע"פ שאמר לבני שהוא לשון רבים אין נותנין אלא לבנו שבן אחד נקרא בנים (רמב"ם זכיה ומתנה פי"א ה"א) שנאמר (בראשית מ"ו כ"ג) ובני דן חשים. עוד בפרק מי שמת (קמ"ג א'), שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ופלוני חולקין בשוה אפילו הן מאה, אמר נכסי לפלוני ולבני נוטל מחצה ולכל בניו מחצה, ומעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך ואמרו חכמים תטול היא מחצה וכל בניה מחצה (רמב"ם שם הל' ד'—ה'). בשמועות רבי אבא בפרק יש נוחלין (קכ"ח ב'), שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מבניו (רמב"ם שם ה"י). בפרק מי שמת (ק"נ א'), שכיב מרע שאמר מטלטלין שלי לפלוני נוטל כלי תשמיש אבל לא חטין ושעורין וכיוצא בהם, אמר כל מטלטלין שלי נוטל הכל, והעבדים בכלל המטלטלין כדאמרינן בשמעתתא דרבי אבא (קכ"ח א'—ב') אבל לא ריחים התחתונה וכיוצא בהן שהרי היא מחוברת בארץ, אמר כל המטלטלין נוטל אף הריחים תחתונה וכיוצא בהן (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ב—י"ד ולח"מ). שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני נוטל כל המטלטלין והקרקעות והבהמה והעבדים והשפחות והתפילין עם שאר הספרים הכל בכלל אבל ספר תורה בעיא היא (קנ"א א') אם הוא בכלל נכסים ולא איפשיטא לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו (ע"פ רמב"ם שם הט"ו).
<h2>דף קמד.</h2>
בפרק מי שמת, המשיא בנו הגדול לבתולה בבית קנה הבית, והוא שיהו נשואין ראשונים לזה הבן ולא השיא האב בן אחר קודם לזה ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום, ודברים אלו הלכה שאין טעם בהם, ונגעו חכמים בדבר זה מאומד דעת שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנה לו הבית שהרי לא שייר בה לעצמו כלום לפיכך אם שייר בה אפילו פך אחד לא קנה הבית, ייחד לו בית וכלי בית אע"פ ששייר בבית כלי אחד לעצמו או שהיה לו שם אוצר וכיוצא בו קנה כלי הבית אבל הבית לא קנה, ייחד לו בית ועליה בית קנה עליה לא קנה, וכן אם ייחד לו בית ואכסדרא בית קנה אכסדרא לא קנה, שני בתים זו לפנים מזו לא קנה אלא האחד שנשא בו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ו הל' ט"ו—ט"ז).
<h2>דף קמד:</h2>
האחין או שאר היורשים שלא חלקו ירושת מורישן אלא כולם משתמשין בה ביחד הרי הן כולן כשותפין לכל דבר, ואמרינן בפרק מי שמת כי אחד מן השותפין או מן האחין שנפל לאומנות המלך הריוח לאמצע, חלה האחד ונתרפא מתרפא מן האמצע ואם חלה בפשיעתו מתרפא משל עצמו (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ח ה"ז).
<h2>דף קמו:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום אם עמד מחוליו חוזר ואפילו קנו מידו כדי ליפות כחו בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתב[ן] לשנים שאומדן דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הי"ד). ואם מת קנו, ומה שהקניין אין מגרע המתנה זהו מפני שאותו קניין מדבר בדרך ייפוי כח כעין שאמרנו למעלה (ב"ב קנ"ב ב'). שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין הרי זו מתנה במקצת וסתמא היא כמתנת בריא שקונה מזמן [ה]כתיבה לפיכך אינו חוזר, והוא שקנו מידו שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קניין בין עמד בין לא עמד (רמב"ם שם הט"ו). במה דברים אמורים כשהוא נותן סתם שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר לא גמר להקנותו אלא במתנת בריא (ע"פ רמב"ם שם הט"ז), אבל אם נתן לו המקצת בפירוש כמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה אינו צריך קניין ואם עמד חוזר ואע"פ שקנו מידו ואם לא עמד קנה זה המקצת ואם היה בה קניין לא קנה אלא אם כן היה מייפה כחו כמו שביארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ז ע"ש). שם בפרק מי שמת (קנ"ג א') פסקינן כרב דאמר, שכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים אין כאן דין מתנת שכיב מרע אלא הרי היא כמתנת בריא שאם הגיע שטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה את הכל ואינו יכול לחזור בו, הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכת[ו]ב בה בחיים ובמות או מחיים וממות בין בכל בין במקצת הואיל והזכיר מות הרי זו מתנת שכיב מרע שזה שכתב בה ובמות שלא יקנה אלא לאחר מיתה וזה שכתב בה מחיים סימן ליישב דעתו שיחיה מחולי זה (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ח—י"ט ע"ש). אמר רב נחמן (שם קמ"ח ב'), כל מתנת שכיב מרע בסתם הרי זו מתנה במקצת עד שיאמר כל נכסי שהן אלו או שהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו (עי' רמב"ם שם ה"כ ומ"מ). ואמר רב נחמן (שם), שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, רואין אם כמחלק כתבו אם מת קנו כולן עמד חוזר בכולן, ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וקנו מידו על כל אחד ואחד ומת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון שהרי נתן לו כל נכסיו הנשארים (רמב"ם שם הכ"א).
<h2>דף קמז:</h2>
אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש, לפיכך המקנה לחבירו דירת בית זה או אכילת פירות דקל זה לא קנה עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ב הל' י"ג—י"ד).
אמר רב נחמן, שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהן הרי הן כדיבור וכשינה שאינן נקנין, אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני או דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו דבריו קיימין שהרי הקנה להם הגוף שיש בו ממש לפירותיו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"י הט"ו).
<h2>דף קמח.</h2>
אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואה זו או פקדון שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין ואין צריך לומר לו במעמד שלשתן וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שכתוב בשטר וכאילו כתב ומסר אע"פ שלא משך את השטר, ואין היורש יכול למחול שטר זה (שנותן) [שניתן] במתנת שכיב מרע, ומפני מה אמר שמואל (קמ"ז ב') המוכר שטר חוב לחברו או נתן וחזר היורש ומחלו מחול, ושכיב מרע שנתן שטר חוב אין היורש יכול למחול, מפני שקניין הראייה שבשטר מדבריהם לפיכך היורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו ומתנת שכיב מרע אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה כדאיתא בפרק מי שמת (שם) וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קניין ולפיכך אינו מוחל (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"י ה"ב).
מי שנתחייב לו חבירו שבועה אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים נקנים אלא על תביעת ממון (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו). מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאו אין [ה]קניין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאו בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאו כך המסקנא בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד ב'), היתה לו מלוה ביד אחד אינו יכול לכתוב הרשאה עליו ואפילו היה החוב עליו בשטר מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם בה חוב אלא במעמד שלשתן או בהקנאת שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז). ראיה לדבר שאין אדם יכול להרשות על מלוה מדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות נ"ה ב') מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני, משמע דמכח בריא אינו יכול להקנותו אפילו בקניין, וכן נמי אמר בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ח א') שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא משמע אפילו בקניין שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין צריך בו קניין, ואפילו קנין אגב אינו מועיל בזו בבריא בדבר שאינו בעין כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ז ב') למימרא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והא הלואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתיה בשכיב מרע ומתרץ דאיתא בבריא במעמד שלשתן ולמה הוצרך לזה יאמר דאיתא בבריא בקניין אגב אלא ודאי אינו מועיל, ועל כל זאת אומר רבינו יצחק ברבי שמואל שתקנת הגאונים עיקר ויכול להרשות על המלוה דמסיק בפרק מרובה דשליח שוייה ונהי דאין יכול להקנות הלואתו כשנותנה, שליח יכול לעשות שזהו לעצמו ועל כרחינו כן הוא שאין טעם הרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזליה כי לא כפריה כתבינן הרשאה כמו שפסקנו למעלה אע"פ שאינו יכול להקנותם כמו שאין יכול להקדישם דקי"ל כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (ז' א') שמקשה ממנו על דברי רב, נמצא שכל זמן שקניין מועיל אם הוא בעין כותבין הרשאה עליו אבל מטבע שאפילו אם הוא בעין אין בו קניין כי האי גוונא אמרינן דלא כתבינן הרשאה. ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל ודבר רעוע הוא זה מאד שהרי אותו חלק אינו ברשותו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש) וגם בפרק הזהב (ב"מ מ"ו א') אומר התלמוד ולקנינהו ניהליה אגב קרקע ומתרץ שאין לו קרקע, ומפרש ר"ת (ב"ב מ"ד ב' תד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל הדין דמועיל כמאה עדים והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש דמיחזי כשקרא שהרי מצינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט א') שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנו לרב מרי אע"פ שהיה משקר, וגם טעם זה אינו כל כך הגון למבין. וכתב רבינו משה (שם) על זה כי הגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרים בה יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע אם רוצה לדון בהרשאה זו וליתן נפטר, ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשאו בעדים שהזכרנו למעלה אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן לו ולא לישבע עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליו הרשאה (רמב"ם שם).
<h2>דף קמח:</h2>
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או חלקן לעניים או הפקירן אם עמד חוזר בכל (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הי"ט עי' מ"מ).
אמר רב ששת, שכיב מרע שאמר יטול פלוני נכסי או מקצת נכסי או יחזיק או יקנה או יזכה כולם לשון מתנה הם, וכן אם אמר יחסין או יירש כל מי שהוא ראוי ליורשו הרי זה קנה (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט ה"ג). אמר יהנה פלוני בהן או יעמוד בהן או ישען בהן לא קנה (שם ה"ד).
<h2>דף קמט.</h2>
גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו (עשה צ"ו דף קפ"ה ב' בד"ו [הו' בקידושין י"ז ב']) כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת שכיב מרע לא כל נכסיו ולא מקצתן שלשון ירושה ומתנת שכיב מרע לגבי יורש אחד הוא ואם תאמר יקנה נמצא זה כאילו ירש את אביו, לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת (לשון רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הל' ז'—ח' ע"ש ובמ"מ) וכן פסק רב היי גאון שמה שאמר רבא בפרק מי שמת כל מי שאינו בירושה אינו במתנה זהו דווקא ביורש בלבד מטעם שכתבנו. עוד מוכיח בפרק מי שמת ששכיב מרע שהודה שיש לפלוני כך וכך חוב אצלו תנוהו לו, או שאמר כלי (ל)פלוני פקדון בידי תנוהו לו, חצר פלוני של פלוני הוא, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה, ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין כדמוכח במעשה דאיסור גיורא, אפילו הודה שכיב מרע לגוי נותנין לו (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). אבל שכיב מרע שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו שזה כמו שציוה לעבור עבירה מנכסיו (שם ה"י).
וכן האומר לחברו מנה שיש לי בידך תנהו לזה במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו בין שנתן המנה לזה בחוב שהיה לו אצלו בין שנתנו לו במתנה בין שהיה המנה חוב אצלו בין שהיה פקדון אצלו (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ג ה"ג ע"ש) כדאיתא במסכת גיטין פרק קמא (י"ג ב'). אומר רבינו יצחק ורבינו יעקב בר אשר דבעל כרחו של נפקד או של לוה קנה במעמד שלשתן ומביא ראיה ממעשה דאיסור גיורא בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט א') שאמר רבא אי במעמד שלשתן לא אזלינא, משמע שאם היה הולך היה קונה בעל כרחו של נפקד (גיטין שם תד"ה גופא). עוד פוסק רבינו יעקב (שם תד"ה במעמד) שתקנה זו במעמד שלשתן אינו בגוי שמאחר שהלכה בלא טעמא היא הבו דלא להוסיף עלה, ואם הנפקד גוי והנותן והמקבל ישראל לא קנה במעמד שלשתן, ואם הנותן והנפקד ישראל והמקבל גוי כל זמן שלא חזר בו ישראל הנותן [יכול] ליתן לגוי ואפילו בלא מעמד שלשתן יכול ליתן לו אבל אם חזר בו ישראל הנותן לא זכה הגוי אפילו במעמד שלשתן וחייב הנפקד להחזיר למפקיד, אמנם אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי לפי שבדיניהם של גוים הוא חייב לו אז ודאי יתנם לו ואינו חייב כלום למפקיד, ואם הנותן גוי והנפקד והמקבל ישראל נראה דקנה ויכול להוציאה בדין שמאחר שהפקיעו חכמים ממון ישראל על ידי הלכה בלא טעם כל שכן ממון הגוי ואף כי בדיניהם קנה.
<h2>דף קנא.</h2>
וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם מכירה פ"ו הי"ד ע"ש בראב"ד ומ"מ) כדאיתא בקידושין (כ"ז א' ורש"י ד"ה נקנה) ובב"ב בפרק מי שמת (ב"ב קנ"א א'). ונראה לר"י שמדבר בעניין שאומר לו אגב שאומר בפרק הספינה (שם ע"ז ב') על זה אגב שאני (עי' גיטין כ"ב א' תד"ה החזיק). עוד שם (קידושין שם וב"ב ע"ז א'), האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה אע"פ שאינו יכול לחזור בשדה, אמר להם זכו [לו] בשדה זו ע"מ שתכתבו לו את השטר אע"פ שהחזיק לו בשדה חוזר בזה ובזה עד שיגיע שטר המתנה ליד מקבל המתנה (רמב"ם שם הל' ט"ו—ט"ז).
<h2>דף קנא:</h2>
שכיב מרע שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו, אע"פ שקנו מידו במקצת חוזר (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הכ"ג ע"ש). גרסינן בפרק התקבל (גיטין ס"ו א'), המפרש לים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה הוא והרי דבריו ככתובין וכמסורין דמו ומקיימין אותן אם מת ואפילו במקצת ולא קנו מידו, ואם ניצל ועומד אפילו קנו מידו במקצת חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה (רמב"ם שם הכ"ד ע"ש).
<h2>דף קנב.</h2>
עוד שם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ב א') מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו, אמר שמואל חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה הרי המתנה בטלה (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח ה"י וע"ש במ"מ). ואומר רבינו שמואל (בד"ה לא) ור"ח דכל שכן כשאין הקנין כתוב בשטר שיגרע הקניין את המתנה. ואומר ר"י (קנ"ב ב' תד"ה כתב בשם ריב"ם) שאין חילוק בדין זה בין הגיע השטר ליד המקבל מתנה בין לא הגיע ואם קנו מידו כדי ליפות כח המקבל כגון שכתוב בו וקנינו ממנו נוסף על מתנה זו הרי היא קיימת (רמב"ם שם הי"א). ובתקון השטר שתקנו הגאונים במתנת שכיב מרע כתוב אמר לנא הוו עלי עדים ואף קנו ממני בכל לשון של זכות ואין כתוב בו שום ייפוי כח אחר, זהו מפני שחושבין ייפוי כח בכל לשון של זכות. ומכל מקום נכון לכתוב הוו עלי עדים ואף קנו ממני בכל לשון של זכות ואף כתבו וחתמו משום שופרא דשטרא כך פירש ר"י (כתובות נ"ה ב' סוף תד"ה מתנת). שוין רבי יוחנן ושמואל ורב נחמן (שם קל"ה ב'—קל"ו א') ששכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואם כדי ליפות כח המקבל כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואף כתבו וחתמו ותנו לו הרי אלו כותבין ונותנין לאחר מיתה (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ב—י"ג).
<h2>דף קנב:</h2>
עוד שם שכיב מרע שכתב כל נכסיו (רשב"ם ד"ה כתב) לזה ואחר כך כתב לאחר האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר, ואפילו כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחרון האחרון קנה והילכתא כשמואל שאמר ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא, אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו אין לאחר קניין כלום ואין יכול לחזור לא לעצמו ולא לאחר בין שנתן הכל בין שנתן במקצת (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הל' ט"ו—ט"ז ע"ש). פירש ר"י כגון שזיכה לו הנכסים על ידי אחר וקנו מידו וכתב הזיכוי והקנין בתוך השטר (תד"ה שלחו). עוד מסקינן שם בפרק מי שמת (קמ"ח ב'), שכיב מרע שחוזר במקצת חוזר בכל כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי לייפות את כחו וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו כדי לייפות את כחו שני קנה אבל הראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת (רמב"ם שם הי"ז). אבל נתן מקצת נכסיו לאחד וקנו מידו ואחר כך נתן כולן לאחר וקנו מידו כדי לייפות את כחו אם מת קנה הראשון המקצת וקנה השני את השאר ואם עמד הראשון קנה השני לא קנה (ע"פ הי"ח שם).
<h2>דף קנג.</h2>
שנינו בפרק מי שמת מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה שהיה בריא כשנתן או [שהיה] שכיב מרע, הוא אומר שכיב מרע הייתי והרי עמדתי ואחזור במתנתי ומקבל [מתנה] אומר בריא היה ואינו יכול לחזור אמרו רבנן דרבי מאיר על המקבל להביא ראייה בעדים שבריא היה (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ט הכ"ב ומ"מ). לא מצא ראייה ישבע הנותן שבועת היסת ויפטר ותעמוד הקרקע בחזקת הנותן, אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע שבועת היסת שבריא היה כשנתן לו מתנה זו (שם הכ"ג).
<h2>דף קנג:</h2>
בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג א') אמר רבי אלעזר, שכיב מרע שניתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק מתנתו מתנה, עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת בו והלך על משענתו אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת החולי הראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו אין מתנתו קיימת, הלך בשוק בלא משענתו אין צריך אומד אלא בטלו מתנותיו הראשונות (רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הל' כ"ה—כ"ו). מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך חולי [זה] שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם, אע"פ שזה המצוה מת הרי המתנה בטלה, שאין מיתתו ראיה שמא עמד מחולי שנתן בו המתנה ואחר כך חלה חולי אחר ומת, שאין הלכה כרבא שחולק על זה בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ג ב') שהרי התלמוד מעמיד דבריו כרבי נתן ורבי נתן כרבי מאיר שהוא יחיד (רי"ף דף ע"ב א'), לפיכך הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראייה שמתוך החולי שנתן לו מתנה זו מת (ע"פ רמב"ם שם הכ"ז).
<h2>דף קנה:</h2>
פסקינן במי שמת (ב"ב קנ"ה ב'), קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות אחר שלש עשרה שנה והבת אחר שתים עשרה שנים אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיהא יודע בטיב משא ומתן אחר שיגדיל (רמב"ם מכירה פכ"ט הי"ב). בד"א בקרקע שלו אבל בקרקע שירש מאבותיו או משאר מורישיו אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים שנה, כרב נחמן בפרק מי שמת (שם קנ"ו א') וכן רבא בג' מדות דהתקבל (גיטין ס"ה א'), אע"פ שהביא שתי שערות ואע"פ שיודע בטיב משא ומתן אין מעשיו קיימין שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישב דעתו בדרכי העולם (ע"פ רמב"ם שם הי"ג). אמר אמימר (שם קנ"ה ב'), מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע הרי זו קיימת, שאילו לא הגיע לידו הנייה גדולה לא נתן והוא דבר שאינו מצוי תמיד [ו]אמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהו דבריו נשמעים (רמב"ם שם הי"ד). בד"א שמוכר בקרקע אביו כשהוא בן עשרים כשהביא שתי שערות או כשנולדו בו סימני סריס אבל אם לא הביא (או) [ו]לא נעשה סריס עדיין קטן הוא ואין ממכרו בקרקע ממכר ואפילו בנכסיו עד שיגיע לרוב שנותיו (רמב"ם שם הט"ו) כדמסקינן בפרק מי שמת (שם קנ"ה ב'). בפרק מי שמת (קנ"ה א') אומר רבי עקיבא, מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו שהיה קטן בשעת שמכר ובקשו לבדקו אין שומעין להם לנוולו ועוד שהסימנין משתנין במיתה וחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן ידעו בודאי שהמוכר גדול (רמב"ם שם הט"ז). בפרק הדר (עירובין ס"ה א') תניא, השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה הוא עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש (רמב"ם שם הי"ח).
<h2>דף קנו:</h2>
החולה שתשש כל כח גופו ונפל למטה מחמת חולי הוא הנקרא שכיב מרע, ששוכב על מטתו מחמת חולי שאינו יכול להלוך על רגליו בשוק ומשפטי מתנותיו אינן כמתנת בריא, אבל חש באחד מאיבריו [ו]אפילו בראשו הרי הוא כבריא לכל דבר (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ח הל' ב' א' ע"ש ובמ"מ) ועיקר הלכות אלו בפרק מי שמת ונבאר מקצתן. שכיב מרע שאמר וצוה ליתן לפלוני כך וכך [וליתן לפלוני כך וכך] בין בחול בין בשבת בין כתב בין לא כתב זכה אותו פלוני בכל מה שנתן לו ואינו צריך קניין שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, ודבר זה מדברי סופרים, ואע"פ שאינו אלא מדבריהם עשאוהו כשל תורה כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימין, לפיכך אם אמר(נו ממנו) [קנו ממני] אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקניין אינו צריך (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ג').
<h2>דף קסח.</h2>
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ב') הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, פירוש (תד"ה אכפול ע"ש) אתן לך קרקע כפלים מערבונך מדאמר רבי יהודה דיו ללוקח שיקנה כנגד ערבונו, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול לו הערבון [כרבי יוסי] שזו אסמכתא היא ועדיין לא קנה (ע"פ רמב"ם מכירה פי"א ה"ד ע"ש). וכן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח א') שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו [את] שטרו הגיע זמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כרבי יוסי דאמר יתן אלא כרבי יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה) שהוא גזים להסמיך את חבירו על דבר שאין דעת שניהם שיבוא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא (תד"ה אין), וכן מוכיח בנדרים (כ"ז ב') שאין הלכה כרבי יוסי. וכן חשיב אסמכתא בפרק המקבל (ב"מ ק"ד ב') אם אוביר ולא איעביד אשלם אלפא זוז. וכן האומר קנה מעכשיו אף בלא ב"ד חשוב וקנו מידו על זה פסק ר"ח בשם הגאון שאין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם ס"ו א' ותד"ה ומניומי ע"ש) גבי מתניתין דהלוהו על השדה ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי הוא (שלך) [שלי] הרי הוא שלו ואומר שם איבעית אימא רבי יוסי היא דאמר אסמכתא קניא ואיבעית אימא דאמר מעכשיו, אמנם על כרחך יש חילוק בין אותה אסמכתא שהיא כעין מכר ולכך סובר שם רב הונא שקונה ואילו בשאר אסמכתות אמר רב הונא דלא קניא בפרק ארבע נדרים (כ"ז ב' ותד"ה והלכתא וע"ש). תניא בתוספתא דב"מ (פ"א ה"י) המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה, ולעניין משכ(ו)ן בית או שדה שונה שם למעלה (ה"ט) מחלוקת דרבי יוסי ורבי יהודה. מפרש במסכת נדרים (שם) שאסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב הרי זה קנה, פסק ר"ח והוא שיתפיס זכיותיו בבית דין כדאיתא התם אע"פ שלא אמר מעכשיו, והוא שלא יהא אנוס (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ג ע"ש ומ"מ וכס"מ), כיצד הרי שהתפיס שטר[ו] או שוברו בבית דין וקנו מידו שאף אם לא יבא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו והגיע זמן היום ולא בא הרי אלו נותנין, ואם עכבו הנהר או חולי מלבא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהא בבית דין חשוב (רמב"ם שם הי"ד). ופסק ר"ח בשם גאון אבל לא התפיס זכיותיו לא קנה אף בבית דין חשוב מאחר שלא אמר מעכשיו. ורבינו שמשון כתב דמסתברא דכל קניין סודר אינו אלא במעכשיו שאין לקנות בו לאחר זמן בתר דהדר סודרא למריה וכן משמע בפרק השותפין בנדרים (מ"ח ב') ואפילו הכי מצריך שם דקנו מיניה בבית דין חשוב שמע מינה דאפילו במעכשיו אין מועיל קניין כשאר אסמכתות אלא בב"ד חשוב לפיכך נהגו באלו המלכיות לעשות שידוכין בפני טובי העיר שלא יהא אסמכתא אע"פ שאומר מעכשיו חוששין לאסמכתא (שם כ"ז ב' תד"ה והלכתא ע"ש). ופירש רבינו יצחק דאין כאן חששת אסמכתא אפילו לא יקנו בבית דין חשוב שמתוך שהחוזר בו מבייש [את] חבירו גמרי ומקני אהדדי, וכן כששוכרין מלמדי תינוקות ומקבל המלמד קנס על עצמו אם יחזור בו וחזר בו ולא נמצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא דלא חשיב גזים כיון שמפסידו בחזרתו והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (ב"מ ס"ו א' תד"ה ומניומי) דבכל דבר שבידו ולא גזים לא חשיב אסמכתא כך המסקנא בסוף פרק איזהו נשך (ב"מ ע"ג ב'). ומה שאומר שם למעלה (ס"ו ב' ותד"ה אי) גבי הלוהו על שדהו ואמר לו קני לגובינא את שדי אם לא אפרע לך מכאן ועד זמן פלוני מי קני בעניין זה אסמכתא היא ולא קניא אומר רבינו יצחק שם דכמו גזים חושבו לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו שלו כלל וכן שם באחד שאמר אם לא אפרע לו מעותיך לזמן פלוני תגבה מזה היין ומסיק שם דכל דאי לא קני גם לשם חושבו כגזים מפני שעדיין אין זמן מכר היין והוא נתנו עתה בזול. כתב רבינו משה (שם הי"ח) שכשהיו חכמי ספרד רוצין להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לזה ק' דינר ואחר שיתחייב עצמו קונין מבעל חוב שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה או לא יעשה הרי תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זה עושין בכל התנאים שבין אדם לאשתו בשידוכין ובכל הדברים הדומין להן.
<h2>דף קסט:</h2>
אחר שבארנו קניין המתנה והמכר והרחקת נזקי השכנים ראוי לבאר דין שלוחו של אדם ושותפות כמשפטו במקחו ובממכרו ובהפסדו ובשכרו. האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלין או קנה הרי זה מוכר ולוקח לו ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימין, ואין העושה שליח צריך קניין ולא עדים אלא באמירה בלבד בינו ובין חברו ואין צריכים עדים אלא לגלות את הדבר אם כפר אחד מהם כשאר כל הטענות (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"א). מסקינן בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ב') השליח שעבר על דברי משלחו לא עשה ולא כלום וכן אם טעה בכל שהו בין בקרקע בין במטלטלין חוזר שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אמרו שהאונאה במטלטלין שתות והעבדים והקרקעות והשטרות אין בהם אונאה אלא במוכר שלו או לוקח לעצמו אבל השליח שטעה בכולן בכל שהוא חוזר (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). מעשה באשה שנתנה מעות לשלוחה לקנות לה קרקע וקנה לה שלא באחריות ופסק רב נחמן בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ט ב') שהרי זה עיוות, והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכר אותה למשלח אותו באחריות הואיל וקנה אותה לה במעותיה ו[ה]אחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה לפיכך אם התנה עליו שעשאו שליח בין לתקן בין לעוות אפילו מכר לו שוה מאה בדינר או לקח לו שוה דינר במאה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). האומר לשלוחו מכור לי משדה שלי בית סאה ומכר לו בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד, אמר לו מכור לי בית סאתים ומכר בית סאה הרי זה מעביר על דבריו ולא קנה לוקח, אמר לו מכור לי שדה שלי לאדם אחד והלך השליח ומכרה לשנים ממכרו בטל שהרי עבר על דבריו (רמב"ם שם ה"ד) כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ט ב'). הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חיטין או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת (רמב"ם שם ה"ה). כתב רב אלפס (ב"ק דף ל"ו א'—ב'), נתן לו מעות ליקח בהן חיטין בין לאכילה בין לסחורה והלך ולקח בהן שעורין אם פחתו דמי זה שלקח פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הוסיפו דמיהן הוסיפו לבעל המעות (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם). ומה שהוא אומר בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ב ב') הוסיפו לאמצע בנותן לו מעות למחצית שכר מדבר כמו שיתבאר לפנים (לקמן דף קס"ז ג' בד"ו [הו' בב"ק ק"ב א']). בפרק אלמנה ניזונת (כתובות צ"ח ב') פוסק, היה שער קצוב וידוע והוסיפו לשליח במניין או במשקל או במדה כל שהוסיפו לו המוכרים על המדה הרי הוא של שניהם וחולק השליח בתוספת עם בעל המעות ואם היה דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות (המשך רמב"ם ה"ה שם). [מעשה בראובן שמינה את שמעון לקבל מעותיו מן הגוי וטעה בה' דינרין ופסק רבינו יעקב דחולקין השליח והמשלח דהוו מעות כדבר שיש לו קצבה. ורבינו יצחק פסק דלא שייך כאן חולקים שאין זה דומה לשאר תוספת שבא על ידי מעות של בעל הבית כגון שהוסיפו לו אחת יתירה שסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו אבל כאן דבר בפני עצמו הוא ואם המקבל רוצה היה יכול להחזיר הטעות וגם אם הגוי היה מכיר לא היה חוזר אלא על המקבל לפיכך הכל לשליח וכן פסק רבינו שמואל לפני רבינו שלמה. וכבר ביארנו (ריש עשה ע"ד) על שארית ישראל שאין להם להטעות לא גוי ולא ישמעאל והבאנו ראיות על זה].
<h2>דף קעד:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרוייהו (ב"ב קע"ד ב'—קע"ה א') ששכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי בשטר שאינו מקויים אם אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנים שמא לא אמר יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון (ע"פ לשון רמב"ם זכיה ומתנה פ"י ה"ג ע"ש) וטוענין על השטר שהוא מזוייף. לפיכך אם אמר דבר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש ערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו (לשון רמב"ם שם ה"ד) וכן מוכח בדברי רבא בפרק גט פשוט (קע"ה א') כאשר יתבאר. כיוצא בזה, תניא בפרק זה בורר (סנהדרין ל' א'), ראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר להם דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ה), וכן אם בא אחד ואמר להם אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם היו טמונין בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שאילו יכול ליטול דבריו קיימין ואם לאו לא אמר כלום, הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאם ואמרו לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם ושל מעשר שני הם ומצאן במקום שאמר לו ובמניין שאמר לו זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (רמב"ם שם הל' ו'—ז'). בפרק גט פשוט (קע"ה א') אמר רבא, שכיב מרע שהודה שיש לפלוני מנה בידו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנים ונשבעין על זה שבועת היסת, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין (רמב"ם שם הל' ח'—ט'). משמע ששכיב מרע מפני שאין דעתו צלולה אם הוא בעצמו היה אומר טעיתי היה נאמן אבל יתומים אין נאמנין. אבל אדם אחר אף הוא עצמו לא היה נאמן (ע"פ תד"ה חזר בשם י"מ ע"ש) כאשר בארנו בהלכות דבר פשע (עשה צ"ה דף ק"פ ב' בד"ו [הו' בגיטין י"ד א']). אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומין נתננו אין נאמנים שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן, אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין היסת שנתנו (רמב"ם שם הל' י'—י"א).
<h2>דף קעה.</h2>
ובפרק גט פשוט גריס ר"ח בעי רבא שכיב מרע שתבעוהו והודה מהו בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ואין צריך לומר אתם עדי, ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו.
